The Day after the Veto

<--

היום שאחרי הווטו

50 ימים לפני ההכרזה הפלסטינית על מדינה, ארה”ב לא יודעת איך לצאת מעסק הביש ולבית הלבן אין מושג מה יקרה בספטמבר

אלון פנקס

לפעמים היעדר מדיניות ברורה ומוצהרת היא המדיניות הטובה ביותר. כך, לכל הפחות, מנסה הממשל בוושינגטון לשכנע את עצמו ביחס ל”ספטמבר”. מדברים על החודש הזה במונחים פחות אפוקליפטים מאשר בישראל, מנסים במקביל למצוא דרך למנוע את ספטמבר, או לשנות את התוואי שלו.

אלמלא ליגת הפוטבול, ייתכן והיו מבטלים את החודש בכלל. מהנשיא אובמה, דרך מזכירת המדינה קלינטון ועד אחרון הפקידים העוסקים במזרח התיכון במחלקת המדינה ובמועצה לביטחון לאומי, יש תמימות דעים ודעה כמעט אחידה על שני דברים: ראשית, אם הפלסטינים יגישו למועצת הביטחון של האו”ם בקשה לקבלת המלצה להכרה במדינה פלסטינית, ארה”ב תטיל וטו – בידיעה שהדיון הפלסטיני יעבור לעצרת הכללית ויזכה לתמיכה, בידיעה שהעצרת אינה יכולה לקבל חברה חדשה לאו”ם ללא מועצת הביטחון ובידיעה שהחלטה 377, ” מתאחדים למען השלום”, שמקורה במלחמת קוריאה בנובמבר 1950 ומטרתה לעקוף את מועצת הביטחון “במקרה בו היא איננה פועלת ותורמת לשלום הבינלאומי”, תקפה אולי מבחינה משפטית אך איננה ישימה כלל ועיקר מבחינה פוליטית במקרה הפלסטיני.

שנית, אין לאף אחד בוושינגטון ספק שאין לאף אחד בוושינגטון מושג מה עושים בשעה, יום, שבוע או חודש שלאחר הטלת הווטו. הממשל מודע היטב למשמעות הטלת הווטו. מצד אחד, ארצות הברית מעוניינת במשא ומתן ו”תהליך” מדיני ואין שום תועלת בפנייה הפלסטינית החד-צדדית והתעלולנית לאו”ם.

ספטמבר יכול לעבור בשקט או להביא לסערה

מצד שני, ארצות הברית תטיל למעשה וטו על מדיניותה שלה שהרי הבקשה הפלסטינית תנוסח, קרוב לוודאי, בשפה הלקוחה במדויק מנאומי הנשיא אובמה בחודש מאי.

מצד שלישי, אין ולא צפוי להיות “תהליך מדיני” ומפלס האמון של הממשל בראש הממשלה נתניהו ובפלסטינים גם יחד נמוך משהיה אי פעם במהלך השנתיים האחרונות. ברור לאמריקאים כי כפי שספטמבר עשוי לעבור ללא אירועים משמעותיים וללא ה”צונאמי” שישראל מזהירה מפניו – כאילו היא משקיף נייטרלי וחד אבחנה ולא שחקן פעיל המשפיע על ומושפע מן הצפוי – כך יכול אוקטובר להיפתח בקול תרועת הפגנות ענק פלסטיניות ובידוד מוגבר של ישראל.

מצד רביעי, הממשל יודע שגם לו חלק נכבד במבוי הסתום. אמנם ישראל והפלסטינים מצטיינים בניסוח תירוצי “למה לא” ושני הצדדים הם אשפי רשימות הדרישות והתנאים, אבל הממשל הוא זה שבחר שלא לגבש מדיניות סדורה כהמשך לנאומי הנשיא אובמה. תפקידו של הנשיא להתוות, תפקידה של הפקידות להציע לו

חלופות מדיניות ותוכניות המבטאות הן את האינטרסים האמריקאים והן את עוצמתה של ארצות הברית. מן הבחינה הזו, עצם הטלת הווטו היא הפגנת חולשה וחוסר כיוון ולא הצהרה מדינית משמעותית.

מצד חמישי, מתגוננים ומצטדקים הפקידים, אין לארצות הברית את האנרגיות ואין לנשיא את הסבלנות או התועלת הפוליטית להמשיך ולעסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני ערב שנת בחירות וכאשר הכלכלה והמשבר הפוליטי-פיננסי של “תקרת החוב” מעיקים ושולטים בסדר היום.

ישנם עוד כ-50 ימים עד עצרת האו”ם. לכאורה יכול הממשל לגבש הצעה חלופית הקוראת לפלסטינים ולישראל לפתוח במשא ומתן על בסיס מתווה אובמה או על פי מתווה בחירתם. הבעיה היא שאצל הפלסטינים הפנייה לאו”ם כבר שוגרה לחלל העולם. על מנת להניא אותם מפנייה להכרה במדינה, החלופה האמריקאית-אירופית צריכה להיות מפתה עד כדי כך שממשלת נתניהו לא תוכל לקבלה. ואז האמריקאים יטילו שוב וטו על ההצעה של עצמם. הכל הגיוני, לא?