Yes, He Still Can

<--

כן, הוא עדיין יכול

הנשיא שכבש את הבית הלבן בכוח הכריזמה וההבטחה לשינוי נמצא עתה במצור ובסביבה פוליטית-כלכלית עוינת ובכל זאת, עד לבחירות הקרובות יש לו יותר משנה לשכנע את הציבור שיתמוך בדרך שלו

אלון פנקס

במונולוג שלו, לפני שבוע, סיפר מנחה תוכנית הלילה קונאן אובריאן על תקרית בבית הלבן שאירעה באותו יום. אנשי השירות החשאי האמריקאי תפסו אדם שניסה לקפוץ אל מעבר לגדר הבית הלבן. אחרי שריסנו אותו, פנה אליו ראש חוליית המאבטחים ואמר בנימוס: “אדוני הנשיא, אולי פשוט תחזור לחדר הסגלגל ותגמור את הקדנציה שלך?”

ברק אובמה מרגיש תחת מצור ורואה דלתות נטרקות סביבו וסביבה פוליטית-כלכלית עוינת. אובמה למד שהחיים באקווריום השקוף המכונה “הבית הלבן” אינם נעימים כשכל מי שנצמד לזכוכית מכה בה כדי לראות עד כמה הדייר ייבהל.

אבל שלא יהיה ספק: אובמה ידע היטב למה הוא נכנס ב-2008. באופן אירוני, הקריסה של וול סטריט בספטמבר 2008, עם נפילתו של בנק ההשקעות ליהמן ברדרס, היא שהבטיחה סופית את ניצחונו בבחירות.

המיתון של 2009-2008 והתמוטטות המודל הכלכלי האמריקאי היו הירושה שאובמה קיבל מג’ ורג’ וו. בוש, בצירוף 12 טריליון דולר חוב, שתי מלחמות – באפגניסטן ובעיראק, צפון קוריאה גרעינית, איראן אולי בדרך למעמד הזה, מערכת פוליטית שסועה, לא מתפקדת, מקוטבת ורעילה, אמריקה בתוך מלחמת תרבות.

אין באמריקה סופרטנקר

אובמה הבין אז שהכלכלה חזקה יותר מהפוליטיקה בתוך ארצות הברית ובעולם של המאה ה-21 בכלל. אובמה לא בא מוול סטריט. לא מקצועית ולא תר בותית-ערכית. הוא תומך ביותר מעורבות ממשלתית ברגולציה, בחבילת תמריצים ובשירותים לאזרחים. הוא מאמין ברפורמה בבריאות, ברפורמה בחינוך, בשיפור משמעותי בתשתיות, בטכנולוגיה. הוא מאמין שלא תמיד הממשלה היא הבעיה והשוק הוא הפתרון, ולא תמיד השוק חכם והממשלה טיפשה.

אבל הוא גם התבונן באמריקה של 2008 ומכאן הבין היטב שאין שום סיכוי שיוכל לשנות את כיוון הכלכלה. אחרי הכל, הוא נשיא ארצות הברית של אמריקה, לא קפטן אמריקה. יש לו את העוצמה הפוטנציאלית הגדולה בדברי ימי העולם, אבל אין באמריקה סופרטנקרים.

יסודות המנהיגות

הפוליטית הם בני 5,000 שנים, בתוספת ועדכון שינויים תרבותיים, צמיחת מדינת הלאום המודרנית, התפתחות צורות משטר ההתקדמות בטכנולוגיית תקשורת, מנאומי דמוסתנס בכיכר העיר ועד לאינטרנט. למשה רבנו, נפולאון, לנין, וינסטון צ’רצ’יל לא הייתה טלוויזיה, אבל בסיס מנהיגותם מושתת על אותם רכיבים.

ובכל זאת, מנהיגות פוליטית איכותית היא יותר מסך כל רכיביה. היא מורכבת מהיכולת לעורר אמון, לשכנע, להוביל, לנסח, לומר דברים קשים ומורכבים בצורה שהציבור יבין ויקבל. מנהיגות היא היכולת לנסוך ביטחון, להעניק השראה, לעצב וליישם חזון. מנהיגות היא גם כריזמה, אותה איכות בלתי נרכשת ובלתי מוגדרת במדויק, שבלעדיה אפשר אולי למשול אבל בלתי אפשרי להנהיג.

הכיוון הלא נכון הוא הכלכלי

לפני הכל, מנהיגות היא היכולת לייצר סדר עדיפויות. סדר הכולל את הרעיונות עמם באת להנהגה, את היקף המנדט שקיבלת מהציבור, את היכולת לדעת מה הציבור צריך, בלי להקל ראש בדברים שהציבור רוצה, ואת קריאת ותפיסת המציאות. פה, כפי הנראה, הייתה הטעות הפוליטית והמנהיגותית של אובמה, טעות שגררה אחריה את האכזבה וההספדים – המוקדמים ומוגזמים להחריד – של הימים האחרונים.

אובמה נבחר על מוטיב “שינוי”. ” כן, אנחנו יכולים”, הייתה סיסמה. שינוי היה מצע. לא שינוי מהפכני באמריקה, לא שינוי בעקרונות ובפילוסופיה הכלכלית חברתית-פוליטית שעליהם מושתתת הרפובליקה האמריקאית 235 שנים, אלא שינוי עדיפויות ושינוי כיוון בנושא הכלכלי.

ובכלל, “כיוון” היא מילת מפתח הנבדקת בכל סקר. “האם אמריקה בכיוון הנכון? ” נשאלים האמריקאים. ממוצע הסקרים לשאלה זו באוגוסט מראה ש-73.8 אחוז מהאמריקאים חושבים שאמריקה איננה בכיוון הנכון, ורק 18.5 אחוז חושבים שאמריקה אכן בכיוון הנכון.

הכיוון הלא נכון הוא הכלכלי. במקומו בחר אובמה לחולל שינוי מהותי בנושא חיוני עבורו ועבור רוב מצביעיו, אבל נושא שלא הייתה בו דחיפות ב-2009 והיה בו הפוטנציאל המובנה לייצר עימות פוליטי ולהקים מהקרשים את הרפובליקנים: רפורמה בביטוח ובשירותי הבריאות.

העיתוי רודף את הנשיא

הנושא נכון, הצורך ודאי, איך ארצות הברית תשגשג במאה ה‭21-‬ עם 27 מיליון מחוסרי ביטוח רפואי. העדיפות הייתה לא נכונה והעיתוי רודף את אובמה. אם נשחק בשלל נתוני הסקרים, נראה תופעות משונות: אובמה נבחר עם 53 אחוז.

שיעור התמיכה הממוצע בו בשבוע האחרון עומד על 43 אחוז, וסקר של גאלופ מסוף השבוע הראה כי בפעם הראשונה אובמה יורד אל מתחת ל‭40-‬ אחוז. מצד שני, שיעור הסימפטיה שהאמריקאים רוחשים לאובמה עומד על 65 אחוז, כלומר 22 אחוז מאלה שאינם מרוצים מתפקודו (65‬ אחוז פחות 43 אחוז).

12-‬ אחוז מאלה שלא הצביעו עבורו מחבבים אותו, או לכל הפחות מאמינים באיש ובכנות כוונותיו, גם אם אינם תומכים במדיניותו – ובפוליטיקה של בחירות נשיאותיות זה נתון חשוב. שיעור התמיכה בתפקוד הקונגרס עומד על 17 אחוז. ייתכן שאלה אותם אופטימיסטים או שוטים שחושבים שאמריקה בכיוון הנכון.

סקר אחר מראה כי 60 אחוז מהאמריקאים, ו‭33-‬ אחוז מהרפובליקאים, חושבים שאובמה ירש את המשברים הכלכליים ואת בעיות החוב והגירעון בתקציב, ואינם רואים בו אשם ביצירתם או בהחרפתם.

התרגום הפוליטי של הסקרים עדיין לא ברור. על פניו, לאובמה יש בעיה בתשע מדינות שבהן ניצח בבחירות האחרונות, ובהן ניצח בוש ב‭.2004-‬ מידת האכזבה ממנו בקרב העצמאים, המהווים כ‭40-‬ אחוז מהאמריקאים, גדולה וגדלה. לכאורה כל הסממנים של נשיא של כהונה אחת.

מצד שני, הרפובליקנים מתבצרים במחוזות ימניים-שמרניים לא מציאותיים לניהול מדינה, והבחירות בעוד יותר משנה. אובמה עוד יכול ליזום מריבה עקרונית גדולה עם הרפובליקנים: תעסוקה ואבטלה במקום התמקדות אובססיבית בגירעון. אין נוסחה להצלחה, אבל בסופו של דבר האמריקאים יראו סדר עדיפות ברור, וזה מיתרגם למנהיגות.