“האו”ם מנקז אליו את האיבה כלפי ישראל”
ספטמבר כבר כאן, ופרופסור גבריאלה שלו, השגרירה הקודמת של ישראל באו”ם, פסימית יותר מתמיד: “אין לנו כלים, אנחנו בצרות”
שלום ירושלמי
לפרופסור גבי שלו, השגרירה הקודמת של ישראל באו”ם, יש בדיחה לרגל פתיחת שנת הלימודים. מישהו פונה לאמו ומתלונן בפניה: “אני לא רוצה ללכת לבית הספר. כל המורים שונאים אותי, ואני שונא אותם. כל התלמידים שונאים אותי, ואני שונא אותם”. ” אין לך ברירה”, עונה לו האם. “אתה המנהל”.
גם לישראל אין ברירה. גם לא לשגרירה לשעבר. היא הייתה חייבת להגיע מדי יום ביומו למקום שבו הרגישה מוקעת ושנואה. היום, שנה בדיוק אחרי שסיימה את התפקיד, היא יושבת בביתה היפה באבן יהודה, עדיין אחוזת חרדה. ספטמבר בפתח, והיא רואה איך ישראל נשטפת בגל צונאמי מדיני שלא היה כמוהו, בסופו היא תיזרק אל מחוץ לגדר, נתונה בסנקציות ובחרמות כבדים.
אחרי שפשטה את חליפת הדיפלומט, שלו מדברת בשטף, לא עושה חשבון, מנסה להתעמת עם מחדלי ההסברה, מודה בחולשות ובטעויות ואפילו באי התאמה בסיסית לתפקיד שנשלחה אליו.
“מבצע ‘עופרת יצוקה’ פרץ. שלטון נתניהו עלה, השיחות עם הפלסטינים הופסקו, דוח גולדסטון יצא לאוויר העולם, ופרשת המרמרה הכתה גלים בעולם”, מנתחת שלו. “תוסיף לזה את המאמץ הדיפלומטי המוצלח של הפלסטינים ואת המדיניות הערביות, ותבין למה ישראל בנקודת שפל מדינית באו”ם, שאליה לא הגענו מעולם. האו”ם הוא המקום שמנקז אליו את כל האיבה כלפי ישראל, את הדה-לגיטימציה העולמית. כבר לא מכירים שם בזכות שלנו להתקיים ולהגן על עצמנו. הימים האלה הם הקשים ביותר מכל מה שאפשר לזכור”.
אבל ארצות הברית איתנו.
“לא בדיוק. אנחנו הולכים מדחי אל דחי, ובדרך מאבדים גם את ארצות הברית. השגריר דן שפירו יכול לומר שהיחסים איתנים, חזקים וטובים, אבל זה לא אותו סוג של קשר ותמיכה. הכימיה בין המנהיגים היא לא הדבר הכי חשוב, אבל גם זה לא קיים. אובמה לא מחבק. הוא אחר. לדעתי זה מרשים מאוד. הריחוק, האצילות. הוא איש קר, רציונלי. חושב אחרת. אסתי ברימר, העוזרת של הילרי קלינטון, אמרה לי פעם,’תעזרו לנו לעזור לכם’. בקיצור , אלה לא הימים של ג’ ון בולטון שהיה השגריר האמריקאי באו”ם, אבל כולם חשבו שהוא השגריר הישראלי”.
מה השתנה?
“צריך להבין את מכלול האינטרסים החדש של ארצות הברית. היא רוצה להיות מנהיגה של העולם, ולא להתבדל ממנו. השגרירה סוזן רייס אמרה לי שהאו”ם לא מושלם, אבל אי אפשר בלעדיו. באמריקה יש היום אליטה שחורה, ברק אובמה, אשתו מישל, סוזן רייס, אסתי ברימר, שהיא קרובה מאוד לנשיא ואחרים. כולם למדו בהרווארד. הם התקרבו מאוד לשחורים מאפריקה, מהאיים. סוזן רייס חברה אליהם, חברתית ופוליטית. אנחנו נשארנו בצד. אנחנו הבדלנים, אנחנו לא עוזרים לחברים שלנו ולא לעצמנו”.
מה הולך לקרות בספטמבר?
“איום ונורא. אני לא קוראת לזה ‘ספטמבר השחור’ רק מפני שהבן שלי נולד בספטמבר, אבל המצב קשה. נשיא העצרת יהיה אז עבד אל-עזיז נאצר, שגריר קטאר. הוא היה ידיד שלי, על אף שהם נגדנו באופן קיצוני מאוד. נשיא מועצת הביטחון יהיה שגריר לבנון ברוטציה חודשית. זו סיטואציה בלתי נסבלת מבחינתנו. הם יושבים בראש, מעלים הצעות, קובעים את סדר היום, מקבלים את כל הבמה.
בינתיים אין שיחות בינינו ובין הפלסטינים, יש קיפאון מוחלט. ב-20 בספטמבר הם עשויים להביא החלטה להכרה במדינה פלסטינית בגבולות 1967. אין מצב שזה לא יתקבל”.
הפלסטינים יצליחו לעבור את מועצת הביטחון?
“תראה, בפברואר האחרון הגישו הפלסטינים בחוכמה רבה הצעת החלטה נגד ההתנחלויות, מנוסחת בדיוק במילים של מזכירת המדינה קלינטון. 14 המדינות החברות הקבועות והלא קבועות במועצה הצביעו בעד גינוי ההתנחלויות וסילוקנו משם. ארצות הברית הטילה וטו, למרות הניסוח. ראיתי את השגרירה רייס.
היא הרימה יד בחוסר חשק. הפלסטינים ינסו להוכיח שוב שארצות הברית עומדת לבד מול העולם. אסור לנו להגיע למצב כזה שרק הם מגינים על מדינת ישראל המצורעת בעיני העולם. לדעתי, גם ארצות הברית רומזת לפלסטינים שלא כדאי להעמיד אותה במצב כזה. הממשל מאיים לעצור להם תקציבים, למשל”.
הפלסטינים יזוזו מדעתם?
“הפלסטינים יפסידו מהמהלך הזה. המצב בגדה טוב, שיתוף הפעולה עם כוחות הביטחון מתקיים. אני אומרת להם’אל תנקטו צעדים חד צדדיים’. לצערי , הם לא רוצים לשמוע ולא לדבר”.
העצרת עשויה לקבל החלטה שמכירה במדינה פלסטינית בגבולות 1967?
“בהחלט, תלוי מה תהיה טיוטת ההצעה שיגישו הפלסטינים ב-20 בספטמבר . בעצרת אין לנו סיכוי, ואנחנו מאבדים גם את הרוב האיכותי: גרמניה, איטליה, אוסטרליה. נישאר רק עם ארצות הברית ועם מיקרונזיה. המצב לא ישתנה מיד בשטח, אבל יגברו העוינות, החשדנות ההדדית, התסכול של הצעירים הפלסטינים. שמעתי מנהיג שטח ששמו אל-ערג’ מי שמדבר על הדור השלישי של ילדים פלסטינים שייצאו לאינתיפאדה שלישית”.
בכנס מומחים שארגנה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת במאי האחרון, אמרת כי “שטחי יש”ע לא ייחשבו ברגע שתתקבל ההכרזה לשטחים במחלוקת, אלא לשטחים הנתונים בכיבוש”.
“מעבר לזה. כמה מעמיתי המשפטנים אומרים כי ברגע ההכרזה לא ניחשב לכוח כובש, אלא לכוח פולש. זה כבר כרוך בסנקציות בינלאומיות, ויש להן משמעות הרת גורל. אם הם יתקבלו כמדינה חברה באו”ם דרך מועצת הביטחון, אנחנו בכלל בצרות”.
האמריקאים לא יטילו וטו?
“האמריקאים הם לא מריונטות שלנו. הם לא בכיס שלנו. צריך לזכור שאפשר להטיל עלינו סנקציות גם אם אין הסכמה במועצת הביטחון. העניין מבוסס על החלטה 377 שהתקבלה בכותרת’מתאחדים למען השלום’. מה שלא יהיה, אחרי ההכרזה תיראה ישראל כמו דרום אפריקה בזמן האפרטהייד”.
פעם היינו טובים
שלו לא מתגעגעת לאו”ם, שבו כיהנה מיולי 2008 עד ספטמבר 2010. המאבקים הסיזיפיים לא היו לרוחה. הם חייבו אותה למנה גדושה של תכסיסים, צביעות ותחמושת זמינה של סכינים בגב שלא הביאה מהבית. גם הביקורת הארסית כלפיה לא פסקה לרגע.
“באתי לא מוכנה לתפקיד”, מודה שלו היום. “אף פעם לא הייתי דיפלומטית ולא פוליטיקאית. לא הכרתי אף פקיד במשרד החוץ. אף ראש מדינה. הייתי בעולם האקדמי שבו הכל עובד לפי ההישגים שלך. נפלתי לעולם של הרבה שואו. זה עולם של יצרים, קנאה, פוליטיקה בזויה. הרבה רשע. אחרי שהימין עלה, הטיחו בי שאני שמאלנית. שנמניתי עם מייסדי ‘בצלם’. אפילו הגישו נגדי בג”ץ. לא היה ולא נברא. מעולם לא חתמתי על שום עצומה”.
את לא ימנית בהשקפות שלך. היית גם יושבת ראש ועדת המשפטנים של הקרן החדשה לישראל.
“[…] זו הייתה החלטה נכונה לשלוח אישה אחרי 14 שגרירים שהיו גברים. ניסינו לשדר משהו כוחני פחות, מאצ’ואיסטי פחות, מיליטריסטי פחות. לצערי, רוב הזמן עסקתי בשלום וביטחון בגלל כל האירועים, ולא הצלחתי להביא קול אחר”.
בעצם קמת והתפטרת מהתפקיד.
“תראה, חיינו בארץ בתוך בועה. 40 שנה הייתי באוניברסיטה העברית מוקפת במחקרים, בספרים, בתיאטרון. הוציאו אותי מכאן לתוך עולם אחר. פתאום אתה עוסק בעבודה קשה שבה אתה לא אדון לעצמך. מהרגע שבאתי רציתי לחזור. עוד לפני שמוניתי התחילו בחישות. אלון פנקס רצה להיות השגריר, ותוחלתו נכזבה. לכלכו עליי בלי סוף. היה לי ברור שאני חוזרת לכאן אחרי שנתיים. מי שלא רוצה אותי, אנחנו לא רוצים אותו”.
שלו אומרת שהיא מתגעגעת לארץ ישראל הקטנה של פעם. מבחינתה, המדינה לפני מלחמת ששת הימים הייתה אידאלית. אפילו זו שהעניק לנו האו”ם, על פי תוכנית החלוקה, יכלה להספיק. “אני זוכרת את היום שבו האו”ם הכיר בנו וחיבק אותנו. אבא שלי העיר אותי באמצע הלילה, ויצאנו לרחובות תל אביב ב-29 בנובמבר 1947. עמוס עוז ב’ סיפור על אהבה וחושך’ מספר סיפור דומה על עצמו. תחשוב מה היה קורה אילו הערבים היו מקבלים את תוכנית החלוקה. המצב היה אחר לגמרי”.
לפי התוכנית, הגליל לא היה בשליטתנו וגם לא חלקים מהנגב. ירושלים הייתה עיר בינלאומית.
“היה יכול להיות טוב יותר. המדינה קטנה יותר, מגובשת יותר, יהודית יותר. השנים הכי מאושרות היו שנות החמישים. היה צנע וקיצוב, אבל הייתה הרבה יותר קונקרטיות ולכידות ובלי שליטה בעם אחר. לא ידענו מה זו התבהמות חומרנית. לא היו מעמדות. בבית הספר שבו למדתי בתל אביב כולם היו אותו דבר. לא היו עשירים ועניים. התרכזנו בעצמנו ולא בלוחמנות, בהתפשטות ובכיבוש”.
ליברמן עושה בושות
האיבה לישראל לא נותנת לשלו מנוח. יש לה מתחת ליד מחקרים, הרצאות וטיוטות שכתבה כדי להסביר את ההידרדרות הזו. היא מתקשה להבין גם את הדו פרצופיות של מדינות כמו ברזיל וארגנטינה, ששומרות איתנו על יחסים מסחריים טובים, אבל מתחברות בכל הכוח לנרטיב הפלסטיני.
“הרבה פעמים שאלתי את עצמי, איך האו”ם שזה פריזמה של העולם שאהב כל כך אותנו, והיינו לו מופת, הפך פתאום לשונא גדול כל כך שלנו. למה אנחנו מוקצים מחמת מיאוס? “.
וההסבר ?
“באו”ם יש היום 193 מדינות. אנחנו היינו המדינה ה-59 שהצטרפה לארגון, מיד אחרי הזוועות של מלחמת העולם השנייה והשואה. אהבו אותנו והעריכו את צדקתנו. מאז מספר המדינות שילש את עצמו. רוב המדינות שהצטרפו מאז הן מדינות משוחררות, שלא טעמו את טעמה של הדמוקרטיה. הן התחברו בלי קושי למדינות המוסלמיות, וקנו ברצון את הסיפור הפלסטיני על הכיבוש בידי מדינה קלגסית. גם מאזן הכוחות בין המעצמות השתנה”.
זה ההסבר הגלובלי.
“נכון. הכיבוש וההתחזקות של מדינות ערב הם הסיבות הנוספות. היום לערבים ולפלסטינים יש אסטרטגיה אחרת, ברורה ומוחלטת. בעבר הם נוצחו בכל המלחמות, וגם הטרור לא עזר להם. עכשיו הם החליטו החלטה מושכלת למוטט את המדינה ואת יסוד הקיום הציוני באמצעות דיפלומטיה. לצערי הרב, הם מצליחים מפני שאנחנו לא יודעים להדוף אותם, לא רק במילים או בהסברה, אלא גם במעשים”.
מי אשם?
“אני לא מכה על החזה של הזולת. גם ידינו לא נקיות. אני כיהנתי בתקופה שלא התנהלו שיחות שלום בכלל. קמה כאן ממשלת ימין, יש נשיא חדש בבית הלבן. ברק אובמה הוא לא בוש שהתחבק עם אולמרט, ולא קלינטון שראיתי אותו מדבר על יצחק רבין בדמעות. פתאום יש מערך פרסונאלי שונה לגמרי. גם יש התעוררות לאומית בקרב עמי המזרח התיכון. הכל יחד מביא לנסיגה הזו במעמד הבינלאומי של ישראל, ולא רק באו”ם “.
איך מתמודדים עם זה?
“אין לנו כלים. נתניהו התרכז בוושינגטון, האו”ם לא עניין אותו. ליברמן לא היה בקשר גם עם ארצות הברית והשאיר את הזירה הזו לדני אילון. ליברמן אמר לי,’אני לא פוליטיקלי קורקט. אני לא דיפלומט’. בכלל לא היה נכון למנות אותו לשר חוץ. ישבתי איתו פעם בפגישה עם דיוויד מיליבנד שהיה שר החוץ הבריטי. הוא דיבר איתו על’עופרת יצוקה’. ליברמן קטע אותו.’מה אתם עשיתם בפוקלנד’, הוא התריס. מיליבנד היה בשוק. יש דברים שלא אומרים. נקודה”.
אולי ראוי לדבר באופן ישיר ולומר מה שאתה חושב.
“זה לא ייתכן בדיפלומטיה ציבורית. מהרגע שבו ליברמן מונה, שאלו אותי באו”ם איך האיש הזה הוא שר החוץ שלכם. איתרע מזלי והייתי השגרירה בשנתיים הקשות האלה. למזלי, עזבתי בספטמבר 2010, שבועיים לפני שליברמן בא לנאום באו”ם.
ליברמן עלה על הבמה, ומול כל ראשי המדינות נשא נאום של ישראל ביתנו שמכוון לקהל שלו פה בארץ. הוא אמר דברים מנוגדים לכל מה שאמרתי כאן במשך שנתיים. הוא סתר את מה שנתניהו הבטיח בנאום בר אילן, הוא הודיע שאין סיכוי לשלום. התחלחלתי. תאר לך שהייתי צריכה לשבת על כיסא השגריר בעצרת האו”ם הזו, ולומר שאנחנו מושיטים יד לשלום, שנשב בלי תנאים מוקדמים. להמשיך לדבר על שתי מדינות לשני עמים. תודה לאל שכבר לא הייתי שם”.
אובמה עושה טעויות
פרופ’ שלו, בת 70 בדיוק […], עשתה קריירה אקדמית מפוארת. למדה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, סיימה את כל התארים בהצטיינות יתרה, ונחשבת מרצה ומומחית בעלת שם בדיני חוזים. אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר וידיד קרוב, היה לדבריה האיש שהשפיע עליה יותר מכולם.
בשנים האחרונות היא מכהנת כנשיאת המכללה האקדמית אונו, שנמנתה עם מייסדיה. אולמרט ולבני שלפו אותה מהמכללה לתפקיד השגרירה, אחרי שהבינו כי היא מקובלת על שניהם. שלו הסכימה לצאת לאו”ם רק אחרי היסוסים רבים.
במהלך הריאיון שלו נזכרת גם בפדיחות שלא תרמו להסברה הישראלית. היא מספרת על שר אחד, לא חשוב מאיזו מפלגה, שלא ידע להשלים משפט באנגלית. על שר אחר שהתעקש לנאום באנגלית, על אף שהוא לא יודע את השפה, לכן עשה טעויות מביכות. על פוליטיקאית שהגיעה לכנס נשים, ואיחרה לכל הפגישות שבהן הייתה האורחת המרכזית.
“האנגלית היא לא הדבר הכי חשוב. גם נגדי טענו שיש לי אנגלית במבטא ישראלי מדי, ושאני מקריאה מהנייר. כאילו כל האחרים לא נהגו כמוני. הם לא מבינים שהנאומים נכנסים לפרוטוקול. שזה חוסר אחריות לדבר בעל פה”.
“לפני שהתמניתי לתפקיד, הלכתי להיפגש עם בנימין נתניהו”, מספרת שלו. “הוא היה אז ראש האופוזיציה. ישבנו בקינג דיוויד. מבחינתו היו שלושה דברים חשובים בכהונה באו”ם, תקשורת, תקשורת ותקשורת. שאלתי אותו מי היו בעיניו השגרירים הכי טובים. הוא אמר שהמוצלח ביותר היה חיים הרצוג. שאלתי אותו מה עם אבא אבן? הוא ענה לי שאבן דיבר יפה, אבל לא הבינו מה הוא אמר.
“נתניהו הציע לי שאכתוב בעצמי את הנאומים שלי. בהתחלה לא יכולתי. הייתי צריכה להיעזר באנשי משרד החוץ ובחברי המשלחת. בהמשך ראיתי שאם אני כותבת זה הכי טוב, הכי מוצלח. לאובמה יש מאה כותבי נאומים, אבל זה לא מנע מהם מלעשות טעויות קשות בנאום אל-אזהר (נאום קהיר. ש”י) המפורסם”.
אילו טעויות?
“ראשית, הוא פנה לעולם הערבי. לא פנה אלינו. לא דיבר אלינו, אלא עלינו. אובמה פנה לאיראנים בפרסית ואיחל להם חג שמח. הוא השתחווה למלך הסעודי. אלינו הוא לא התייחס. הקביעה שלו כי התקומה של עם ישראל במולדתו היא תוצאה של השואה קוממה אותי. זה שגוי. הרי הגענו לכאן אחרי 3,000 שנות כיסופים. חוץ מזה, אובמה עשה את הקישור בין השואה ובין הסבל של העם הפלסטיני והצורך שלהם בעצמאות. זו משוואה היסטורית פסולה”.
את כועסת כאילו את עדיין מסתובבת במסדרונות האו”ם. […]
“אני מתוסכלת לגמרי בשנה האחרונה. באו”ם הצלחתי ליצור קשרים וחברויות אישיות. השגרירים באו אלינו הביתה. מזכיר האו”ם באן קימון בא אלינו, סוזן רייס היא חברה אישית שלי. השגריר הטורקי בא לבקר. גם השגריר המצרי. עכשיו הכל ירד לטמיון. אני לוקחת הכל אישית. בניגוד לגברים, אני לא מסוגלת להילחם יום שלם בשנאה כלפי ישראל, ולשמוע את דברי הבלע ואת ההאשמות המופרכות נגדנו, וללכת בערב להצגה בברודוויי”.
את שמחה שברחת משם?
“כן, ואני שמחה מאוד שחזרתי הרבה יותר ציונית”.
Perhaps the title word drainpipe would be best translated as sewer?
“3000 years of yearning” justifies Israel’s behavior?
Re the cartoon: Welcome back to Israel, As a more committed Zionist, you can help us wait another three millennia after our behavior gets us kicked back out.
The USA is catching wise to what’s going on. Should have continued the old history of working behind the scenes. You don’t govern well when your democracy is a theocracy.
The switch from chutzpah to panic is stark. Our military were almost talked into a Seven Days in May scenario after 9/11 by Israel’s military and its once Red friends, the neocons (professional glad-handers for the strategic weapons industry). Israel&Friends is why there’s no “post-Cold War peace dividend.” The US was drawn into war with Iraq in hope that momentum would push America right into war with Iran. But we ran out of gas and the Arabs own most of that, not Israel. So Israel fount itself charging forward ahead of its stead, ending up flat on its butt in Lebanon. Trying to recover it’s “bad” image, by massacring Gaza since then. its Gaza War war bill came due. Israel is suffering inflation in a world that lost interest in its only viable export: hightech killing tools and its only import, welfare. With this as background, the Palestinians are coming to the UN demanding that a 20 years old promise be kept, polarizing the Arabs back in line. This year’s American veto will not be repeated next year should the Palestinians try again because we’ll be in even more desperate need of a cup of Arab oil. Israel knows that Obama does is loyal only to dominant political forces. So it know that copying South Africa for five decades could well result in the same fate. Again they’re swinging from chutzpah to panic; again, the Holocaust psychosis will manifest.
Dear Sir!
Many people around the world, especially people from the Middle East do not understand the average American’s support for Israel.
The American support for Israel is “spiritual.” To many American Christians (and we are talking about millions here). Israel is seen as God’s chosen people and country and the nation that produced Jesus Christ.
The “spiritual” dimension must be understood here for this will never be broken regardless who is the latest U.S. President.
Please understand that the average American will always stand with Israel. In a democracy an average citizen is an important asset.
Don:
Excuse me? On the surface, sure: the American support for Israel is spiritual. But I call phony.
White Christians spent centuries hating & fearing Jews the same way many hate & fear Muslims today. Jews were rarely admired for producing Jesus Christ; they were blamed for killing Jesus Christ.
(And theologically, as per covenantal supercessionism, Christians generally consider themselves, as rightly-guided descendants of Israel who accepted Jesus as Christ, to be the chosen people.)
I don’t think American Evangelical support of Israel is half as genuine or “spiritual” as you say. It’s (a) a political alliance of convenience in light of rampant Islamophobia, and (b) a self-serving desire to keep the Israelites established in the Holy Land, re: certain eschatological fantasies about the Second Coming…