Limits of Might

<--

גבולות הכוח

האירועים מבהירים את חוסר יכולתה או רצונה של אמריקה להמשיך לנתב את מסלולי הכוח האזוריים. התוצאות עלולות להיות מרחיקות לכת

נדב איל

יש עובדה אחת, שהיא החשובה ביותר בציון העשור ל-11 בספטמבר . העובדה הזו עשויה להישכח בתוך ים המילים, ההערכות האסטרטגיות ותמונות האימה מאותו בוקר בהיר ונורא. זה עניין ברור: מה שנתפס כמובן מאליו אינו זוכה לתשומת הלב הראויה, גם אם הוא המשמעותי ביותר. הדבר המשמעותי ביותר הוא מה שכולנו יודעים: שאירועי ה-11 בספטמבר היו אירוע יחיד שלא חזר על עצמו. לא בהיקף, לא בתכנון המוקדם וודאי שלא במספרי ההרוגים.

כותרות העיתונים, יום אחרי, קבעו שמדובר ב”מלחמה על אמריקה”, או בפשטות ב”הכרזת מלחמה”. היה משהו נוסטלגי בהכרזות האלה, ששאפו לשחזר את האמוציה של ארה”ב אחרי פרל הרבור ואת ההירתמות הלאומית למען ניצחון. האמת הייתה שהכרזת המלחמה של ה-11 בספטמבר הייתה, לפחות בעשור האחרון, שיא כוחו של האיסלאם הרדיקלי והטרוריסטי. זו הייתה ההצלחה המסחררת הראשונה שלו, ובמובן מסוים גם האחרונה. כן, היו פיגועים נוראיים במדריד, בלונדון ובמקומות נוספים, אבל בעשר השנים האחרונות לא הצליח אל-קאעידה לשחזר מאית מהיכולת המכוערת שהפגין באותו יום מר.

כאשר ארה”ב מותקפת או חשה שביטחונה בסכנה, היא מתפשטת. הסיפוח המעשי של טקסס, למעשה, היה בתואנה של בעיות ביטחון אפשריות עם מקסיקו. במלחמת העולם הראשונה ארה”ב קנתה לה נוכחות צבאית רחבה, ובמלחמת העולם השנייה היא הרחיבה אותה לממדים שכדוגמתם העולם לא ראה. החייל האמריקאי אף פעם לא שב הביתה. בכל מקום שבו לחם וניצח – נשאר. מהמלחמה נגד ספרד בפיליפינים במאה ה-19, שם נותרו בסיסים אמריקאיים, דרך יפן, שם מחזיקה אמריקה כוחות, או גרמניה.

היום נהוג למתוח ביקורת על החלטותיו של בוש לצאת למלחמה בעיראק ובאפגניסטן. למעשה, בוש נהג באורח שהזכיר מדיניות אמריקאית קלאסית: הוא דיבר על העברת הקרב לשטח האויב ועל מיקוד תשומת לבם של המחבלים לא באמריקה, אלא בכוחות צבא אמריקאיים בחו”ל. במובן הזה, וכנראה במובן הזה בלבד, המדיניות של בוש הצליחה. אלפי ההרוגים באפגניסטן ובעיראק והפיכתן של הארצות הללו לחזית הג’יהאד העולמי אולי מנעו מתקפה נוספת על לבה של אמריקה.

אך ספק אם בוש העלה על דעתו את המחיר. המחיר היה אימפריאלי. האימפריה נאלצה לגונן על עצמה מפני הברברים, אז היא שיגרה את לגיונותיה להילחם בהם בביתם. ככל שגבולה התרחבה, ככל שמלחמתה בערה, כך הלך והכביד עול ההוצאות על כלכלתה. כוחות גדולים בהיסטוריה האנושית סובלים ממחלות גנטיות דומות. המחלה של אימפריות היא התפשטות יתר, הימתחות יתר.

עם הציוויליזציה באים הברברים, איתם מגיעות הוצאות הביטחון, ואחריהן התעצמות צבאית שמובילה להתרוששות ולנסיגה מבוקרת או מבוהלת. עבור קצוות האימפריה, המשמעויות חמורות במיוחד. וכדי שלא יהיה ספק: אנחנו חוסים תחת כנפיה הרחבות והנדיבות של האימפריה האמריקאית. ויש בין מנהיגינו שאוהבים לומר: מוצב קדמי. אם הם צודקים, הרי שהחיפוי ודרכי

האספקה והכוח הגדול שמגן על המוצב הזה הוא ארצות הברית.

באורח ייחודי בהיסטוריה, זהו כוח שאיננו מבקש לעצמו כיבוש או שעבוד. האירועים במזרח התיכון בחודשים האחרונים מבהירים את גבולות כוחה של אמריקה ואת חוסר יכולתה או רצונה להמשיך לנתב את מסלולי הכוח האזוריים. המשמעויות עבור ישראל, מושבת ספר קטנה בעולם ההשפעה האמריקאי, הן אדירות. העייפות והצורך האמריקאי להתארגן מחדש מכתיבים מציאות חדשה, שבה אין די ברמז מוושינגטון לשליט ערבי כדי להשקיט חזית או לפתור בעיה מקומית.

כן, הנשיא אובמה עודנו יכול להציל שישה מאבטחים נצורים בשגרירות ישראל בקהיר, אבל אמריקה כבר לא תוכל ליצור ולהציל את השלום כולו. המצב האסטרטגי של ישראל באזור נתון במשבר חמור, אבל הבעיה היא שזה מצטלב עם היחלשות היסטורית באפקטיביות ההשפעה האמריקאית. התוצאות עלולות להיות מרחיקות לכת.

ביום כחול ויפה אתמול בניו יורק זכרה אמריקה את הנספים. שמיעת הנאומים הבהירה שיש רק מעצמה אחת בעולם שמחויבת כל כך למילים מאוד מסוימות כמו “חופש” או “צדק”. טרגדיה לאומית מעוררת את האתוס היסודי, והאתוס הזה – בדבריהם של משפחות ההרוגים, הנשיאים ואישי הציבור – הוא רפובליקה של חירות. בעידן של דומיננטיות אמריקאית זה נראה לנו טבעי שיש כוח כזה בעולם; כוח שמדבר בגלוי ובתוקף על הצורך בדמוקרטיה וחופש ושוויון.

אך שוב: זה לא מובן מאליו. הרבה מדברים אצלנו על הלקחים לאמריקה, עשר שנים מאוחר יותר, אך אנחנו איננו אמריקאים. אנחנו כל השאר, העולם שאיננו ארה”ב. לעולם הזה, הלקח של 11.9 הוא ברור וחד: אמריקה איננה מובנת מאליה. ביום כזה מגיעות לה מילות תמיכה ולא נבואות זעם על קמילתה.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 10