How We Won Too Much: What Will Obama Demand in Return?

<--

איך ניצחנו יותר מדי: מה ידרוש אובמה בתמורה

ה”גב” שהעניק נשיא ארה”ב לישראל באו”ם נובע מחששו לאבד מצביעים יהודים בבחירות הקרובות, וגם מרצון ל”העניש” את הפלסטינים על עיקשותם וחוצפתם. אבל בקרוב יידרש נתניהו לספק תמורה

גם אחרי נאומו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה בעצרת האו”ם, העמדה האמריקאית לגבי הפתרון הרצוי והדרוש לסכסוך הישראלי-פלסטיני נותרה בעינה. הפתרון הוצע לאחרונה בנאום שאובמה נשא במאי האחרון: מדינה פלסטינית בגבולות 67′ עם חילופי שטחים מוסכמים על שני הצדדים. עמדה זו לא השתנתה, אך בנאום אמש, בחר אובמה לשים דגש דווקא על האינטרסים הישראליים. יש לכך שתי סיבות עיקריות: הבחירות המתקרבות לנשיאות ארה”ב, וההתרסה החצופה של הפלסטינים.

בתקופה האחרונה, וביתר שאת בשבוע האחרון, נכנס אובמה ללחץ בשל מה שנראה כירידה משמעותית בתמיכת יהודי ארה”ב בו. בשבוע שעבר נבחר בבחירות מיוחדות לבית הנבחרים בוב טרנר, מועמד רפובליקני, ממחוז בחירה יהודי מובהק בניו יורק שבחר בעקביות במועמדים דמוקרטים מאז 1923. הבוחרים אמרו שזהו מסר אזהרה לאובמה, על מה שהם רואים כמדיניות אנטי-ישראלית. זאת ועוד, תורמים יהודים גדולים עדיין כופתים את ידיהם ולא מעבירים למטה אובמה כספים בהיקף הזכור מבחירות 2008. בסקרים נמצא שיש ירידה בתמיכת הקהילה היהודית באובמה בשיעור של כ-20% לעומת הבחירות הקודמות. אובמה גם ספג ביקורת קשה מצד המועמדים הרפוליקנים המובילים, ריק פרי ומיט רומני, על כך שהוא “מפקיר את ישראל”. ההתייחסות החיובית לישראל בנאום, אם כן, היא ניסיון של אובמה להוכיח ליהודי ארה”ב כי הוא בכל זאת פרו-ישראלי.

השיקול השני מאחורי נאום “אהבת ישראל” של אובמה הוא מדיניות הפלסטינים. הם החליטו שאובמה הוא נשיא חלש, וניסו לבודד את ארה”ב ולהשפילה, על ידי דחיקתה להטלת וטו במועצת הביטחון כדי למנוע את קבלת פלסטין כמדינה חברה באו”ם. אבו מאזן ואנשיו דחו את כל ההצעות והבקשות של ארה”ב לפתוח במשא-ומתן עם ישראל ולהימנע מהמהלך באו”ם. נאום אובמה וההתחייבות האמריקאית להטיל וטו על הבקשה הם ה”עונש” על כך: הם נובעים גם מרצון להוכיח לפלסטינים ולתומכיהם שהם אינם יכולים לזלזל עד כדי כך בארה”ב ובמדיניותה.

אין ספק שהפעולות האחרונות של הממשל האמריקאי, שכללו מלבד הפעילות באו”ם גם את הסיוע המשמעותי לחילוץ המאבטחים הישראלים בקהיר, יאפשרו לאובמה לבקש תמורה, או אף לדרוש אותה. ניתן להעריך כי התמורה הזו תבוא לידי ביטוי בשני תחומים: הממשל יבקש – ואתמול כבר התחיל לקבל – הכרת תודה פומבית מצד נתניהו, שבה ניתן יהיה להשתמש במערכת הבחירות הקרובות מול יהודי ארה”ב ותומכי ישראל. התשלום השני יידרש בתחום המדיני. ארה”ב תצפה מנתניהו לקבל בחיוב הצעה חדשה לחידוש המו”מ עם הפלסטינים, שהאמריקאים ובעלי בריתם עומלים עליה כעת, ושתימסר לצדדים אחרי סיום הפעילות באו”ם. ארה”ב תצפה לגמישות גדולה מצד נתניהו, ולאחר התמיכה הפומבית שקיבל, יהיה לו קשה מאוד לדחות הצעה מסוג זה.

האמריקאים חוששים מאוד מבידוד. הם לא רוצים להיות המדינה היחידה במועצת הביטחון שהצבעתה תביא לדחיית הבקשה הפלסטינית. מסיבה זו, עשו ארה”ב וישראל בימים האחרונים מאמצים דיפלומטיים רחבים כדי לגייס במועצת הביטחון בלוק חוסם למהלך הפלסטיני. אובמה שולל את הפנייה הפלסטינית לאו”ם ותומך בפתרון שיושג אך ורק בדרך של משא ומתן. מבחינה זו לארה”ב יש תמיכה יותר רחבה ממה שנדמה ממבט ראשון.

היחסים יתהדקו

לסיכום, נראה כי חל שינוי ביחסים בין וושינגטון לירושלים, שהיו עכורים למדי בימי נתניהו ואובמה. סביר להניח שלקראת בחירות 2012, יתהדקו היחסים בין המדינות, גם אם נותרו חילוקי דעות – שכנראה יחכו לפתרון אחרי הבחירות. יש עדיין ניגוד משמעותי בין השקפות העולם של אובמה ושל נתניהו, כמו גם בתרגום של ההשקפות הללו להבנת היחסים שצריכים לשרור בין ישראל ושכנותיה. בשנה הקרובה, יעשו שני הצדדים מאמץ לעמעם את חילוקי הדעות. זה יהיה תלוי כמובן במה שיקרה בגזרה הישראלית והפלסטינית, ובמזרח התיכון בכלל – אזור שנמצא בימים אלו במצב של חוסר יציבות מוחלט.

האמריקאים יעשו מאמצים לחדש את המו”מ, ויש באמת סיכוי שזה יקרה – משום שהפלסטינים הבינו, אחרי ההתפתחויות באו”ם, שאין ביכולתם לכפות הסדר. ואולם, המו”מ עלול “להיתקע” עד מהרה שוב, מסיבה מרכזית אחת: המקסימום שישראל מציעה הוא פחות מהמינימום שהפלסטינים דורשים. הבעיה העיקרית של ארה”ב היא שהיא איבדה במידה רבה את מנופי הלחץ שהיו בידה כדי להשפיע על עמדת הצדדים. מנוף אחד כזה עדיין מונח על השולחן כאופציה: ייתכן מאוד שאם הפלסטינים ימשיכו להתגרות בארה”ב ולדחות את הצעותיה, יגבר הלחץ בקונגרס להפסיק את הסיוע הכלכלי שארה”ב נותנת לרשות (בשיעור של כחצי מיליארד דולר לשנה), ואולי אף לנקוט נגדם בסנקציות נוספות.

אולם בסופו של דבר, הגורם שישפיע יותר מכל על המדיניות האמריקאית הוא הבחירות הקרבות. בראש ובראשונה, אובמה צריך להוכיח בשנה הקרובה יכולת מנהיגות – תכונה שמאוד חסרה לו, על פי סקרי דעת הקהל האחרונים – הן במדיניות הפנים והן במדיניות החוץ. על רקע התהפוכות ההיסטוריות במזרח התיכון, אובמה יידרש קודם להראות שיש לו דרך – כל דרך שהיא – ושהדרך הזאת הולמת את הנסיבות המשתנות, כי האסטרטגיה שהוביל עד עכשיו נחלה כישלון חרוץ.