When America’s Strength Goes Down, Israel Messes Up

<--

כשאמריקה נחלשת, ישראל מסתבכת

אחת התוצאות הישירות של אובדן כוחה של מעצמת העל אמריקה היא ההידרדרות ביחסים בין בעלת בריתה הקרובה ביותר, ישראל, למעצמות המוסלמיות המתונות – טורקיה ומצרים

אברהם בן צבי

ארצות הברית תחת הנשיא ברק אובמה הולכת ומאבדת את אמינותה ואת השפעתה במזרח התיכון. להידרדרות ביחסי ישראל עם שתי המעצמות האזוריות המתונות, טורקיה ומצרים, יש קשר ישיר להיחלשותה של ארצות הברית כמעצמת על ולאובדן השפעתה באזור.

ההתנהלות של ארצות הברית באזורנו בחצי השנה האחרונה מתאפיינת בהססנות, במבוכה ובחוסר היכולת להכריע או ליצור איזון בין האינטרסים שלה לבין ערכים שאובמה חותר או מטיף להם.

הכל נובע מהעובדה שארצות הברית מתנהלת במזרח התיכון כשידיה קשורות, כלומר היא אינה יכולה לעשות שימוש במשאב העיקרי שעומד לרשותה של מעצמת על – איום בהפעלת עוצמה צבאית. המשאב הזה כמעט ולא קיים עבור ארצות הברית. בהקשר הלובי אנחנו רואים אותו במינון מינימלי. ארצות הברית פועלת בלוב בפרופיל נמוך מאוד ותחת פיקוד אירופי.

במהפכה המצרית אנחנו נתקלים במדיניות אמריקאית של זגזוג וחוסר יכולת לשדר קו ועמדה ברורים. ארצות הברית שיחקה משחק כפול כלפי מובארק: תחילה טענה שהוא נכס אסטרטגי, ולבסוף תמכה במהלך שהביא לסילוקו. זה בולט עוד יותר בהקשר הסורי, שבו ארצות הברית מגלה למעשה השלמה עם הטבח שאסד עושה בבני עמו.

וושינגטון איבדה את היכולת להרתיע את אנקרה

בהקשר הטורקי, החולשה של ממשל אובמה באה לידי ביטוי בחוסר יכולת טוטאלי להפעיל השפעה על ארדואן, בעת שבזמנים כתיקונם הממשל היה מצליח בקלות לסובב את ידו של המשטר הטורקי. למדינה כמו טורקיה אין כיום יראת כבוד כפי שהייתה לה בעבר כלפי ארצות הברית. בעיני הטורקים, וושינגטון איבדה למעשה את היכולת להרתיע את אנקרה.

היום מרחב ההשפעה של ארצות הברית הצטמצם למעשה בשל סיבות גיאו-אסטרטגיות. הימים שבהם ארצות הברית הגנה על טורקיה מפני ברית המועצות חלפו ואינם עוד. משוואת התלות בין שתי המדינות השתנתה לחלוטין.

ליחסים

בין טורקיה לארצות הברית מתנקזים משקעים של מרירות וכעס טורקי כלפי המערב, בעיקר על רקע איקבלתה של טורקיה לאיחוד האירופי. ארצות הברית משלמת במידה רבה את מחיר האשמה הקולקטיבית של המערב כולו כלפי טורקיה.

המשותף למעמדה של אמריקה בטורקיה, בסוריה, בלוב ובמצרים הוא העובדה שארצות הברית פועלת במזרח התיכון המוסלמי כעני בפתח. ברור לחלוטין שזו תוצאה של ההסתבכות בעיראק ובאפגניסטן. ארצות הברית מיצתה את יכולתה הצבאית, האסטרטגית והכלכלית להיכנס שוב למעורבות צבאית בהיקף נרחב, ולכן היא משדרת, תחת אובמה, עוצמה רכה.

ארה”ב פועלת במזרח התיכון כמעצמה הנתונה בקשיים

הפילוסופיה של אובמה, כבר מראשית תקופת כהונתו, הייתה לבנות קואליציה סונית מתונה מול איראן. מדובר בקואליציה דיפלומטית – ולא קואליציה צבאית – שתילחם באיראנים. התוצאה היא שלארצות הברית אין בסופו של דבר אופציה צבאית במרחב המזרח תיכוני, והיא למעשה פועלת כמעצמה מעוקרת שמרחב התמרון שלה מאוד מצומצם.

התחושה היא שארצות הברית פועלת במזרח התיכון לא מתוך ביטחון עצמי, אלא כמעצמה הנתונה בקשיים עצומים. המזרח התיכון מגיב על כך בהתאם, במעין תגובה של התרסה כלפי ארצות הברית.

את הנאום הראשון שלו, בראשית כהונתו, בחר אובמה לשאת בטורקיה, עוד לפני קהיר. אובמה הלך רחוק מדי כדי לנסות ולבודד את האיסלאם הקיצוני. התוצאה הייתה הפוכה. אובמה מצטייר כלא אפקטיבי. גם במצרים וגם בטורקיה רואים את ארצות הברית כחלשה. ארצות הברית של אובמה התנצלה בפני האיסלאם על ההתנשאות שלה בעבר, על היוהרה של המערב ועל הניצול. וברגע שאתה כנשיא מתחיל בסדרת התנצלויות ומושיט יד גם לאיראן, התוצאה היא שמדינות האזור מביטות בך בביטול.

המדיניות האמריקאית מתאפיינת בחוסר עקביות

הנשיא תיאודור רוזוולט אמר בשעתו: “דבר ברכות, אבל תחזיק את המקל בכיס”. לארצות הברית כיום אין מקל בכיס. מה שנשאר זה הדיבור החלש, שהפך קצת יותר תקיף כלפי איראן, בלי העוצמה הצבאית בכיס.

בסך הכל אנחנו רואים כי באזור כמו המזרח התיכון, שמתנהל על פי נורמות של כוחנות ושיקול קר, השקיעה האמריקאית באה לידי ביטוי באופן מובהק עוד יותר מאשר בזירות אחרות. המדיניות האמריקאית מתאפיינת בחוסר עקביות ושיטתיות.

במצרים ארצות הברית מזגזגת; בבחריין היא מפגינה אדישות; בסוריה היא מפגינה חולשה. במצב הזה טורקיה מחפשת לעצמה עוגן וציר אחר לחבור אליו ולהישען עליו. כתוצאה מכך אנו עדים לתגובת שרשרת. ארצות הברית מתקשה להפעיל את השפעתה במזרח התיכון המוסלמי, וישראל, שנותרת חשופה בצריח, היא בין אלו שמשלמות את המחיר.

גם אם בסופו של דבר נזכה למטריית הגנה אמריקאית באו”ם בקרב על ההכרה במדינה פלסטינית, ארצות הברית תעשה זאת בחוסר רצון ואולי גם מחוסר ברירה. על רקע זה צפוי חורף חם במזרח התיכון, כאשר ארצות הברית, השקועה יותר ויותר במערכת הבחירות לנשיאות, תתקשה עוד יותר להפעיל השפעה כלשהי על מרחב מוסלמי רווי מתח ויריבויות.

פרופ’ אברהם בן צבי הוא מרצה במחלקה ליחב”ל באוניברסיטת חיפה, מחבר הספר “מטרומן ועד אובמה – עלייתם וראשית שקיעתם של יחסי ארצות הברית-ישראל”