Despite Everything, This Is Still America

<--

למרות הכל: זו עדיין אמריקה

נאומו של אובמה הדגיש שהסיפור הישראלי-פלסטיני הוא רק פן אחד של הסיפור העולמי החשוב באמת: שאלת מעמדה ויכולותיה של ארה”ב

עפר שלח

זה לא היה המובחר בנאומיו של ברק אובמה, שגם מי שמתנגד לו ומבקר את מנהיגותו יודה שהוא נואם משובח. יותר מדי נושאים, פחות מדי חידושים, יותר מדי מאמץ להראות קבלות – דבר שתמיד רק מוכיח שאין לך מספיק מהן. אבל הנאום, כמו אירועי היממות האחרונות בכלל, הדגיש שהסיפור הישראלי-פלסטיני, בלי ספק הנושא המרכזי בעצרת האו”ם הנוכחית, הוא רק פן אחד של הסיפור העולמי החשוב באמת: שאלת מעמדה ויכולותיה של ארה”ב.

לוי אשכול, השנון בראשי הממשלה שלנו, הגדיר פעם את ישראל במשפט ביידיש: “שמשון דער נעבעכדיקער”, כלומר שמשון (הגיבור) הנעבעך (מסכן). ארה”ב של אובמה היא “נעבעך דער שמשונדיקער”. כולם יודעים לספר שירדה מנכסיה; השפל הכלכלי החמור, בעיות הזהות והקרע הפוליטי מבית ועלייתם של כוחות אחרים מחוץ סירסו את מעצמת העל. הכל נכון, אבל זו עדיין אמריקה, וכולם נזהרים בכבודה ולא רוצים להיות בצד הלא נכון של זעמה. זה המפתח לכל מה שיקרה מעכשיו ועד סוף השבוע וגם לאחר מכן, כי שום דבר לא באמת יוחלט השבוע בניו יורק.

ישראל טרם נגמלה מהחשיבה על האמריקאים כעל הכוח הכל-יכול, המדבר ברכות ונושא עמו מקל גדול, כדברי הנשיא תיאודור רוזוולט. לפי החשיבה הזו, שכל ראשי הממשלה שלנו היו שותפים לה, אם האמריקאים רק יהיו בצד שלנו, הכל יהיה בסדר כי הם לא יהססו לאיים במקל או אפילו להניפו.

אמריקה של אובמה מנסה לדבר בשפה אחרת, ריאלית יותר למצבה הבינלאומי, שפה של שיתוף פעולה. השפה הזו נתפסת אצלנו ואצל הפלסטינים, שני עמים ששקועים בסכסוך ישן ומר, כחולשה או כהתכנסות פנימה. אבל הצדדים עדיין חוששים מהרגע שבו האמריקאים ייזכרו שיש להם מקל ויניפו אותו עליהם.

אבו מאזן מאשים את אובמה בכך ש”העלה אותו על עץ גבוה ואחר כך משך את הסולם”. זו האשמה ילדותית, אופיינית למי שטרם החליט באמת להיות מנהיג, כי מנהיג איננו מאשים אחרים שדחפו אותו להחלטה בעלת משמעויות כה כבדות. אובמה הוא גם זה שמפעיל את הלחצים האדירים, שנועדו להשיג רוב נגד הבקשה הפלסטינית במועצת הביטחון ולמנוע צורך בווטו אמריקאי.

אם בוסניה, גבון או פורטוגל אכן יימנעו או יצביעו נגד, זה יהיה מפאת החשש לפגוע באינטרס האמריקאי ולא בגלל הרטוריקה המבריקה של ראש הממשלה, שר הביטחון )ששר החוץ לעג אתמול, בצדק, לניסיונו לנכס לעצמו את הבטחת ההימנעות של ניגריה( או כל ישראלי אחר. מוחלשת או לא, זו עדיין אמריקה.

בכלל, מרתק לראות איך כולם מהללים את הדיפלומטיה, בימים כתיקונם האחות הקטנה והמבוזה של השימוש בכוח או האיום בו. נתניהו וליברמן, שבמשך חודשים לא טרחו למנות שגריר ב”או”ם-שמום” ועד היום לא הציבו שם יועץ מדיני, מתגאים בפעולתו ובהישגיו של משרד החוץ. הכל עוסקים לפתע ברצינות בהצבעתה של גבון, מדינה שספק אם מאה ישראלים יודעים להצביע עליה על גבי מפה

אילמת של אפריקה. כל צד ממלא את תפקידו המוכר: הפלסטינים עשו טעות, האמריקאים דואגים שלא יצליחו לממש אותה באופן שיזיק לכולם, והישראלים, כדרכם, משתבחים שהכל מעשה ידיהם להתפאר.

ובשטח בינתיים שקט. ההכנות המדוקדקות של הצבא והמשטרה, והאינטרס המובהק של כוחות הביטחון הפלסטיניים למנוע חיכוך בקנה מידה גדול עם צה”ל או המתנחלים, עומדים בינתיים בלחץ הלא גדול של הציבור הפלסטיני. מרבים לדבר אצלנו על תסכול, אבל נדמה שעוד יותר מכך זהו שקט של ייאוש. שני עמים מותשים, שיודעים בדיוק מה יהיה ההסדר הסופי אבל איבדו את האמונה שיבוא בימי חייהם, קיבלו אתמול עוד מסר שלפיו התערבות בינלאומית, שתציל אותם מידי עצמם, היא רק אשליה.

ארה”ב מספיק חזקה כנראה כדי למנוע הכרזת מדינה פלסטינית חד-צדדית באו”ם. את החלק השני של נאום אובמה, הצורך בהסדר לפי המתווה שהוא עצמו צייר בנאומיו במאי, אין לה כוח או רצון לכפות. אם גבון, ידידתו החדשה של העם היהודי, תתנגד לבקשה של אבו מאזן, תיחסך מארה”ב מבוכה. אבל אנחנו והפלסטינים, ולא אף אחד אחר, נמשיך לעמוד כאן לגורלנו.