When Obama Punishes

<--

כשאובמה מעניש

הקו האמריקאי הפך לקו הישראלי וההפך, אך שום דבר לא התבהר. ההצבעה במועצת הביטחון עדיין תלויה בנדיבותן של גבון ובוסניה

נדב איל

לפני שנה בערך נכנסו שני בכירים ישראלים לארוחת ערב עם ג’ונתן גודלאק (מזל טוב), נשיא ניגריה, האיש שאמור להציל אותנו מידי המדינה הפלסטינית.

הארוחה הייתה אמורה להתחיל בשעות הערב. הם המתינו עד רבע לשלוש לפנות בוקר, ואז הושבו אחר כבוד לשולחן האוכל. אחרי שיחת נימוסים קצרה, תהה הנשיא גודלאק בפני הישראלים הנבוכים על הדמוגרפיה בישראל. “האם כולם נוצרים אצלכם או שיש גם מיעוט יהודי?”, הוא שאל. שתיקה קצרה נפלה בחדר, שתיקה דיפלומטית.

הסיפור הזה מלמד משהו על העניין שהעולם – העולם שאיננו ארה”ב או אירופה – מגלה באזורנו. יותר מכך, הוא מזכיר לנו כיצד מתקבלות ההחלטות בדיפלומטיה העולמית. האינטרסים והכוח, הם ולא התקשורת, וודאי שלא רעיונות אידיאולוגיים, שולטים בכיפה. ניגריה של הנשיא מזל-טוב לא יודעת בדיוק מה קורה כאן, אבל נכון לאמש היא מתנגדת להצעה הפלסטינית על בסיס פשוט: זה מה שאמריקה רוצה.

הקרביים של המערכת הבינלאומית

כך, בדיוק כך ובצורה קיצונית הרבה יותר, נחשפו אתמול הקרביים של המערכת הבינלאומית. כמו בצילום אולטרסאונד אכזר, בפני העולם כולו, אפשר היה לראות את הבריתות ההיסטוריות והאינטרסים הברורים מתבהרים.

הנה שרת החוץ האמריקאית הילרי קלינטון מלטפת את נשיא ניגריה, שהסכים להימנע בהצבעה במועצת הביטחון של האו”ם, לרווחתה של ארה”ב. והנה הנשיא אובמה מוציא את המקל הגדול ששמו “הכוח האמריקאי” ושופך מים קרים, קפואים וממיתים על המהלך הפלסטיני כולו.

ואחריהם, ראש ממשלת ישראל עושה את מה שהוא חייב לעשות: מודה לנשיא שהוכפש בישראל פעמים רבות כל כך, אך נשא אתמול את אחד הנאומים החד-משמעיים ביותר לטובת ישראל. בלי גבולות 67′, בלי הכיבוש, בלי ההשוואה האופיינית בין ילדים

פלסטינים לישראלים. כך נראית ענישה אמריקאית: היא ברורה ותוקפנית כלפי מי שהפר את אמון הנשיא.

הקרביים של המערכת העולמית, פשוטים וגסים למראה, התגלו גם כאשר התברר מה מלחיץ את הממשל – הלחץ האדיר שמופעל מצד הרפובליקנים על הבית הלבן, כאשר המועמד ריק פרי תוקף את הנשיא בחריפות על הנאיביות שלו ועל נטישת ישראל.

לכן, במהלך דרמה בינלאומית אדירה, מתפנה שגרירת ארה”ב באו”ם וידידתו האישית של אובמה, סוזן רייס, לתקוף את המועמד פרי ולומר לו שהוא מסכן את ביטחון ישראל. הנה כך, באורח ברור ולא מתנצל – פוליטיקה פנימית אמריקאית במסגרת עימות דיפלומטי פומבי, ואליה מצטרפת גם פוליטיקה פנימית ישראלית במסגרת קרב הישרדות באו”ם (ליברמן נוזף בדני אילון בשידור חי).

תיאטרון גלובלי מעולה

שאר השחקנים הבינלאומיים משחקים את תפקידיהם הידועים: ניקולא סרקוזי עשה את מה שהוא עושה הכי טוב: טרף את הקלפים עם הצעה שאפתנית, על גבול המגלומנית, ששיבשה לחלוטין את המצב האמריקאי והציבה אותו, את נשיא צרפת, כמוביל יוזמת פשרה בינלאומית. סרקוזי גם בחר להיעדר מנאומו של אובמה בעצרת – עוד סימן לפלסטינים ולשאר העולם שאירופה לא צועדת יד ביד עם האמריקאים במסע הענישה נגד הפלסטינים.

זה היה תיאטרון גלובלי מעולה, אופייני מאוד; ברק אובמה, רגע אחרי שנדחק לנאום פרו-ישראלי מובהק, פוגש את בנימין נתניהו, והשניים מתנהגים כמו זוג בהליכי גירושים שעבר עכשיו טיפול זוגי קשה במיוחד.

ובתום היום הזה לא נשאר הרבה. הקו האמריקאי הפך לקו הישראלי וההפך, אך שום דבר לא התבהר באמת: ההצבעה במועצת הביטחון עדיין תלויה בנדיבותן של גבון ובוסניה. הטלת הווטו האמריקאי על ההצעה הפלסטינית עדיין תיחשב לכישלון לדיפלומטיה האמריקאית ולעמדה הישראלית.

הפלסטינים עדיין יכולים ללכת לעצרת ולהשיג החלטה המכירה בהם כמדינה משקיפה, ממש לא מעט, ועוד בתמיכה אירופית. אמש גילינו את מה שידענו (אלה מאיתנו שהקשיבו לאובמה, כמובן): שאמריקה איתנו. זה לא מעט, ממש לא, אבל זה לא הכל, למרבה הצער.