Obama’s Speech: The Home Court

<--

נאום אובמה: המגרש הביתי

אובמה השתיק את הטענה שהוא איננו מחויב לישראל. הוא עשה זאת בדיבור ישיר שריסק העמדה הפלסטינית ובמחיר של קרע עם אירופה

נדב איל

1. שבוע הרחש הדיפלומטי אמור להגיע היום לשיא בנאומיהם של בנימין נתניהו ואבו מאזן. קרוב לוודאי שכל קלישאה תשמש את חובבי האירוע הזה, מ”קרב בחצות היום”, דרך “נאום חייהם”, ועד ל”עימות מכריע” ושאר התיאורים, שאמורים לספק לנו את הדרמה המזויפת בניו יורק.

אך הלקח של השבוע הזה, אולי החשוב ביותר, הוא שתהליך מדיני איננו תיבת הפתעות וגם לא סרט מתח הוליוודי. השחקנים השונים משחקים את תפקידיהם, ואלה נגזרים מהאינטרסים הפוליטיים הצרים ביותר. במילים אחרות: הם צפויים.

אבו מאזן חש שהרוח נושבת בעורפו, והרוח היא חמאס. הוא חייב להוכיח שיש ערוץ פעולה פלסטיני שאיננו אלימות, ועשוי להביא תוצאות או לפחות גאווה לאומית. האו”ם הוא נתיב פעולה אידאלי, ולנוכח טעויותיה של ישראל, ניסתה השבוע הרשות הפלסטינית לנצל את הזירה הבינלאומית עד תום.

בנימין נתניהו, מצדו, חש מאוים מצלו הימני והמתרחב של אביגדור ליברמן. שר החוץ אמנם אמר שלשום, בשידור ישיר, שנזף בסגנו דני אילון על כך שהאחרון איים בעזיבת הקואליציה. אך מי שמכיר מעט את ישראל ביתנו, יודע היטב שליברמן, נאמר זאת ברמיזה, איננו מעניק חופש פעולה נרחב לחברי הכנסת ולבעלי התפקידים מטעמו. לרוב הוא יודע מה הם יגידו, עוד לפני שהם חושבים על זה. יושב ראש ישראל ביתנו יכול להוביל לבחירות בהינף אצבע, ומדויק יותר לומר – בהינף אילון.

ראש הממשלה יודע זאת היטב, ומבין גם כי ליברמן הוא איום אמיתי על מנהיגותו בימין. התגמשות ישראלית בדרך למשא ומתן עם הפלסטינים עוברת בחותמת כשרות ליברמנית, וקל יותר לקבל הכשר מהבד”ץ של העדה החרדית. נתניהו יכול לצעוד בנתיב המשא ומתן עם אבו מאזן רק עד המקום שייקבע על ידי ליברמן. זו המציאות, וכל אחד יכול להעריך מה הסיכויים להשיג פשרה בהתחשב בתנאי הזה.

לא רק הישראלים והפלסטינים צפויים, אלא גם האמריקאים. אובמה לא היה יכול לנטוש השבוע את ישראל, וגם לא רצה בכך. לא יכול היה, משום שהמשמעות הייתה ערעור הכוח האזורי האמריקאי ומכה פוליטית פנימית קשה. ולא רצה בגלל סיבה פרוזאית בהרבה. אם אובמה הציג את עצמו כידיד ישראל, פעל כידיד ישראל בשורה של עניינים, אז ייתכן, רק ייתכן, שהוא באמת ידיד ישראל.

אובמה הוכיח כי הוא מחויב דיו לישראל

2. קצת קשה לטעון אחרי השבוע האחרון שהנשיא האמריקאי איננו מחויב לישראל. הנאום בעצרת האו”ם היה חד צדדי כל כך, שאביגדור ליברמן אמר שהיה חותם על כל מילה. ליברמן כן, אין ספק שהזינוב של הרפובליקנים בנשיא, וטענתם התוקפנית שהוא נטש את ישראל, חידדו את המסרים של אובמה בנאומו.

אובמה היה צריך להשתיק אחת ולתמיד את הטענה שהוא איננו מחויב דיו לישראל. הוא עשה את זה בדיבור ישיר מאוד, שריסק את העמדה הפלסטינית לחלוטין ובמחיר של קרע עם אירופה, כאשר ניקולה סרקוזי מחרים (!) את נאומו. ספק גדול אם הנשיא בוש היה מסכים לשאת נאום שבו מדובר רק על סבלם של ילדים ישראלים, ולא מוזכרת בו המילה כיבוש. זו איננה ספקולציה. בוש אמנם העניק לאריאל שרון את ההכרה ב”שינויים בשטח” (גושי היישובים), אבל גם היה הנשיא האמריקאי הראשון שהציג מפת דרכים למדינה פלסטינית.

ובכל זאת, קצת קשה להתלהב מהטקסט של אובמה, אם זוכרים שבסך הכל הוא הכיל רק מילים על העבר ועל ההווה, ואף מילה על העתיד. זה היה מסמך שכל כולו הבנה כי הממשל נכשל בקידום תהליך השלום. “הוא שיחק דיפנס”, אמר השבוע גורם בוושינגטון, “כשאתה משחק הגנה, אתה אולי יכול למנוע את הנקודות של הקבוצה היריבה. אבל מה עם הנקודות שלך?”.

אובמה משחק כדורסל. למעשה, הוא זה שביקש וקיבל מגרש כדורסל סמלי בחצר הבית הלבן, כדי שיוכל לקלוע קצת סלים בלילות. הנשיא מבין היטב את המשמעות של דבריו – נזיפה ארוכה לפלסטינים, תמיכה בישראלים, דרישה לחזור למשא ומתן בלי שום מתווה ברור שיוביל להסדר. זו הייתה הצהרת נאמנות לישראל, בלי ספק, אבל זה גם היה ויתור על הרעיון של השגת פתרון קבע בתקופה הקרובה. יש בנו כאלה שישמחו מאוד על ההתפתחות הזו. יש כאלה שממש לא.

סרקוזי דוהר על היוזמה שלו

3. והיכן שיש מהומה דיפלומטית תמיד מפציע הקאבלייר, מסייה סרקוזי. תמיד נחוש לקחת מצב מורכב ולהפוך אותו לקשה יותר. נשיא הרפובליקה הוא גאון מהבחינה הזאת. יש לו חושים חדים לחולשה ולוואקום, והוא תמיד ישמח למלא את החסר ברעיונות שנעים בין היצירתיות המדינית למגלומניות הנפוליאונית. לפעמים זה עובד יפה – נניח בסיפור הלובי, שבו הוביל סרקוזי את התנערות המערב מקדאפי ובניית הקואליציה – ולעתים זה נראה מעט בעייתי, כמו השבוע באו”ם.

ההצעה של סרקוזי להביא את העניין הפלסטיני לעצרת האומות המאוחדות, ולדלג בינתיים על מועצת הביטחון, סיבכה מצב מורכב ממילא. האמריקאים עמלים כבר שבועות כדי לוודא שזירת ההתרחשות תהיה מועצת הביטחון. שם לפחות יש להם שליטה בתוצאה. הם לא רוצים להטיל וטו, אבל יכולים. הפלסטינים הסכימו לכללי המשחק הזה, גם מתוך הבנה שממילא העצרת הכללית יכולה להעניק תופין מצומצם מאוד, הכרה במעמד של מדינה משקיפה בלבד.

והנה, דקות אחרי נאומו של הנשיא האמריקאי שהיה אמור לדחוק את הפלסטינים לפינה, ולאלץ אותם לקבל את יוזמת הקווארטט לחידוש המשא ומתן המדיני, בא הנשיא הצרפתי ושולח את אובמה לעזאזל. בוא נלך ישר לעצרת האומות המאוחדות, מציע הפתיין סרקוזי, ונחליט על מדינה משקיפה. ואז הוא מוסיף את הפצצה: הרי וטו במועצת הביטחון יכול להוביל לאלימות בשטח. למשמע הדברים האלה, אפילו הפלסטינים נחרדו. הדבר האחרון שהרשות הפלסטינית מעוניינת בו כרגע הוא אינתיפאדה שלישית.

לסרקוזי זה לא מפריע, הוא כבר דוהר על היוזמה שלו, ולשכתו מתדרכת את “לה מונד” שנשיא הרפובליקה טרח להיעדר במתכוון מנאומו של הנשיא האמריקאי. חרם. ומי יודע מה זה אומר על עמדתה של גאבון, הקולוניה הצרפתית לשעבר. בנאום אחד, הצליח הנשיא הצרפתי לערער לחלוטין את הגמביט האמריקאי.

אין דרך לנבא היכן הבינאום ייגמר

4. בתחילת שנות האלפיים נהג אריאל שרון להזהיר מ”בינאום הסכסוך”. בינאום הסכסוך היה האיום האולטימטיבי. מאחוריו ניצבו דימויים מזרי אימה. חיילי נאט”ו שבאים ואוכפים על ישראל הסדר מדיני כפוי, שבמסגרתו תיאלץ להתפשט מכל נכסיה הטריטוריאליים והאסטרטגיים.

שרון האמין באמת שבינאום הסכסוך הוא איום מהותי על הביטחון הישראלי. זה לא היה קשור רק למהות ה”בנאום”, אלא גם ובעיקר לתחושה שישראל תהפוך ממובילה למובלת, תאבד את היוזמה, ולבסוף תיקלע למסדרון צר של פתרון שיוכתב לה. המסדרון הזה, בשפה השרונית, הוא כמובן ה”קוראלס”, המסלול האחרון שבו מובלים בני הבקר לשחיטה.

הפלסטינים אולי אינם מצליחים השבוע, אבל מה שאנחנו חוזים בו הוא ללא ספק בנאום הסכסוך. הפסיביות הישראלית הותירה את הזירה הבינלאומית פתוחה ליוזמה פלסטינית, שנבלמת רק בשריריה של המעצמה הגדולה בעולם. מעולם לא שיחק האו”ם תפקיד מרכזי יותר ביחסים בין ישראל לפלסטינים, ואם להיות בוטים: הסכסוך בונאם.

כן, אולי זה בשליטה. אולי הפלסטינים מפסידים כרגע. אבל הזירה נעה עכשיו מהפגישות הישירות איתם למפגשים המייגעים שהילרי קלינטון צריכה לנהל עם נשיא ניגריה כדי למנוע מאיתנו ומהאמריקאים התפתחויות שליליות מאוד.

בינתיים, האמת, בנאום הסכסוך מרגיש לא רע. זה טוב יותר מעוד אינתיפאדה, וממילא האמריקאים בולמים את הפלסטינים שנותרים מרירים ומאוכזבים. הבעיה היא שהעברת הכוח לקהילה הבינלאומית ומוסדותיה היא סיפור הפכפך. אתה יודע איפה הבנאום מתחיל, אבל אין דרך לנבא היכן ייגמר. וטו או עיכוב ההצבעה במועצת הביטחון הם רק ההתחלה. יהיו פה עוד הרבה עימותים גורליים וקרבות בחצות היום. נקווה שזה יקרה רק באו”ם.

nadav.eyal@maariv.co.il

About this publication