חשבון נפש גלובלי
חטא המנהיגות הפוליטית, העושק של מעמד הביניים בארצות הברית ובאירופה ודחיקת איכות הסביבה מהשיח הציבורי. הימים הנוראים של העולם
נדב איל
יום כיפור איננו מיועד לגויים, כך אומרים. הם בורכו באפשרות (לכאורה) לסליחה קבועה דרך סבלו של ישו הנוצרי או לחלופין וידוי קצר בכנסייה קתולית קרירה. ובכל זאת, השנה הקשה והצורבת שעוברת על העולם מזמינה גמישות תיאולוגית ודורשת חשבון קצר של חטאים גדולים, גלובליים.
אלה אינן עבירות שייסלחו ביום כיפור. “עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו”, מלמדת אותנו מסכת יומא, והעבירות הבאות-כולן בין אנשים ובין העולם. מילה של אזהרה: זה טקסט מותאם ליום כיפור, לפני הסליחות.
אחרי שנה כזו מתבקשת השאלה למה לנו מנהיגים. הבוחרים הטובים והמסורים של אירופה המערבית הלכו לקלפיות ובחרו בפוליטיקאים נחושים, מתוחכמים ואמביציוזיים. בארצות הברית התאחדה אומה שלמה כדי לבחור נשיא דמוקרט, ואחר כך שיגרה את מי שאמורים להיות מיטב בניה לקונגרס. הם היו אמורים להתמודד, המנהיגים האלה, עם המשבר הכלכלי שפקד את העולם ואיים להטיל צל של שפל גדול על כולנו.
זה הזמן להזכיר, כמובן, כי המנהיגות הפוליטית היא שהביאה אותנו מלכתחילה אל ההרפתקאות ללא כיסוי ולביצת החובות. מספיק לחשוב על ג’ורג’ בוש כדי להבין איך. התזכורת הזו לא משנה את העובדה שגילה המערב השנה: אין מנהיגות פוליטית וכלכלית אמיצה מספיק כדי לחלץ עולם שלם מאחד המשברים הכלכליים החריפים שידע.
בוושינגטון הנשיא אובמה מפגין יכולת פוליטית מוגבלת. הוא הצליח, עם בחירתו, להעביר את תוכנית החילוץ ולמנוע קריסה כלכלית מוחלטת. מאז, ארצות הברית נעה בין נתונים פושרים לשליליים, עם צמיחה מגומגמת ואבטלה אדירה. אחד מכל שישה אמריקאים עני. 40 מיליון אמריקאים מקבלים תלושי מזון.
בירוקרטיה בלי שיניים
המוסדות הפיננסיים הענקיים שבו לחלק בונוסים, הודיעו על סיום תקופת הצנע, אבל עכשיו מוצאים את עצמם שוב בביצת הנכסים הרעילים – הפעם, חשיפה לנכסים רעילים באירופה. אירופה עצמה מאמתת את התדמית השלילית שנקשרה באיחוד האירופי. מתנגדיו של האיחוד תמיד טענו לדיקטטורה של ה”יורו-בירוקרטיה”, אבל עכשיו מתבררת אמת חמורה יותר: הבירוקרטיה קיימת, אך אין לה שום שיניים.
האירופים נמצאים כבר חודשים על ספה של קריסה פיננסית שתגרור את העולם כולו, לפי כל ההערכות, למיתון מחודש וחריף. הורדות דירוג האשראי מלוות בנתוני אבטלה מאמירים, קשיים במכירת אג”ח מדינתיים, חשיפה מסוכנת לטרגדיה היוונית, התכווצות הכלכלות הדרומיות של האיחוד ועוד חדשות שנעות בין הגרוע לאיום ונורא.
מי חסר
בתמונה העגומה הזו? מי שאמורים להוציא אותנו מזה. המנהיגים הפוליטיים. אובמה צודק ברצונו לבטל את הקלות המסים לעשירים ע”ש משפחת בוש. אובמה צודק ברצונו לעודד, באורח קיינסיאני, את הכלכלה הריאלית האמריקאית. אובמה צודק בהצעתו לקיצוצים מאסיביים והשקעה לא פחותה בתשתיות.
הבעיה היא לא צדקתו אלא כישוריו הפוליטיים. הרפובליקנים, מצדם, עושים כל מאמץ לשרוף את המועדון. במקרה שלנו, המועדון הוא העולם. רגע אחד הם מאשרים הוצאות מפליגות בקונגרס, ורגע אחרי הם מסרבים להעלות את תקרת החוב – כדי לשלם עבור ההתחייבויות האלה ממש. בכל נקודה אחרת בהיסטוריה, בית הנבחרים לא היסס להעלות את תקרת החוב. פניו של הקונגרס הנוכחי צבועים בצבעי המלחמה של מסיבת התה. הפופוליזם שולט.
“לנצח זה לא הדבר החשוב ביותר, זה הדבר היחיד”
באירופה המצב גרוע באותה מידה, עם מנהיגים שמפחדים לספר לציבור שלהם את האמת: יוון היא לא הבעיה של גוש האירו, גוש האירו והשיטה הנוכחית הם הבעיה. איחוד אירופי בלי איחוד תקציבי הוא אסון כלכלי.
התשלום שהגרמנים והצרפתים עשויים לשלם עכשיו מיועד להציל אותם לא פחות מאשר את הספרדים או היוונים. מנהיגות פוליטית מגומגמת, מפוחדת ונבוכה מנהיגה עכשיו את המערב הדמוקרטי. חטא כזה מביא עמו עונשים כבדים לכולנו.
בעשרת הימים האחרונים מתפשטת המחאה האמריקאית נגד וול סטריט. מה שהחל בעשרה סטודנטים בניו יורק הופך לתנועת מחאה המונית בחוף המזרחי והמערבי. “אנחנו ה-99”, אומרים המפגינים, וצריך להבין את אמריקה כדי להפנים את עוצמת המסר הזה.
בארצות הברית, אחד הרעיונות היסודיים הוא הפוטנציאל האינדיבידואלי להצלחה. במשך עשרות שנים הומצא ושוכלל המיתוס של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לכזה שמאפשר עושר באמצעות התחשלות באש התחרות הרותחת. כל מי ששיחק פעם בייסבול, כדורגל או שחמט נגד אמריקאי מכיר את היצר התחרותי העז הזה, הסנטימנט שקובע כי “לנצח זה לא הדבר החשוב ביותר, זה הדבר היחיד”.
ועכשיו באים המפגינים האלה, צעירים ונמרצים, רבים מהם מאוניברסיטאות פאר, ואומרים שהם חלק מההמון האמריקאי שאיננו עשיר. שלא יהיה עשיר. שהם ה-99. בשמה של הסולידריות הזו, נגד וול סטריט, נזנחים העקרונות הדביקים של אופרות הסבון האמריקאיות, על הייחודיות שלנו והסיכוי שכולנו, כו-ל-נו, נצליח ובגדול.
ההתרוששות של מעמד הביניים
לפני 60 שנים, זה היה המצב, בערך. מוסדות פיננסיים אמריקאיים סיפקו אשראי לעסקים קטנים ובינוניים ששאפו להצליח. עובדים אמריקאים נהנו ממשכורות מכובדות שאפשרו להם לשגר את ילדיהם לקולג’. היחס בין שכר מנכ”לים לשכר העובדים היה 1 ל-40.
60 שנים אחרי, השכר הממוצע של מנכ”ל חברה גדולה גדול פי 400 מזה של העובד שמרוויח את המשכורת הצנועה ביותר. 83 אחוז מהמניות הנסחרות בבורסה בארצות הברית מוחזקות על ידי אחוז אחד מהאוכלוסייה. 66 אחוז מהצמיחה בין 2001 ל-2007 הגיעה לאחוז אחד מהאוכלוסייה.
באמריקה הפתוחה, הליברלית והתחרותית העובד הממוצע במגזר הממשלתי מרוויח 60 אחוז יותר מהעובד במגזר הפרטי – וזה לא משום שהממשלה משלמת כל כך הרבה. ב-2009 הבונוס הממוצע בוול סטריט היה גבוה ב-17 אחוז מב-2008 (השנה שבה אירע המשבר הכלכלי). החוב של בעלי כרטיסי האשראי צמח פי שמונה ב-30 השנים האחרונות. מצד אחד תופעה של ריכוז העושר בידי מעטים, מצד שני התרוששות מתגברת של מעמד הביניים.
הנכדים שלנו ישלמו על מחדלינו
כל מי שרוצה בהמשך קיומו של הקפיטליזם, ובעיקר העשירים ביותר ובעלי המוסדות הפיננסיים, צריכים היו להיות מוטרדים מאוד מהתמונה הזו. היא עשויה לחסל את המודל הכלכלי כולו. אבל מי שהרוויח 20 מיליון דולר בבונוס בשנה שעברה כבר לא חושב על העתיד, הוא מסודר, וכך גם נכדיו.
ומתוך השיח הגלובלי הנוכחי הולכת ומסתלקת איכות הסביבה. ככה זה במשבר כלכלי: פוליטיקאים לא יכולים לעסוק בדברים כאלה, שעולים כסף בטווח הקצר אך חוסכים בטווח הארוך. העלויות החיצוניות של זיהום אוויר והתחממות גלובלית ישולמו על ידי ילדינו ונכדינו, אבל בימים של אבטלה ומיתון, אין יכולת פוליטית לעסוק בהם.
עד לפני כמה שנים היו נושאים אלה בראש סדר היום. עכשיו, כאשר יבשות שלמות נעות לקראת קטסטרופות מובטחות ומחיר הנפט צונח, אין טעם לעסוק בקצב המסת הקרחונים.
אז הנה מקבץ ידיעות מהשבוע: בחוג הארקטי, כמות הקרח נמצאת בשפל היסטורי שכמעט לא היה כדוגמתו. לפי האו”ם, עד שנת 2050 שינויי האקלים יובילו לכך ש-200 מיליון בני אדם ייאלצו לעזוב את ביתם. ומחקר חדש בודק אם חיות הולכות ומתכווצות – בגלל ההתחממות הגלובלית. אלה חטאים שלא עושים חדשות, אבל זה לא מפחית מעוצמתם. חתימה טובה.
Leave a Reply
You must be logged in to post a comment.