The Diplomatic Implications of the Shalit Deal

<--

ההשלכות המדיניות של עיסקת שליט

מרגע שנודע על העיסקה לשחרור גלעד שליט החל אצלנו ואצל גורמים זרים הוויכוח בשאלה אם הדבר יקדם או יעכב את התהליך המדיני בינינו לבין הפלשתינים. והיו מי שהשיבו: לא יקדם ולא יעכב, כי ממילא אין ולא יהיה תהליך מדיני, לפחות כל עוד אבו מאזן מחזיק בעמדותיו הסרבניות. להנהגת פת”ח והעומד בראשה היה רגע אחד של תהילה (לפחות בעיני הציבור הפלשתיני), כשהאחרון הגיש לאו”ם את הבקשה להכרה במדינה הפלשתינית. אך הרגע הזה, כמו הרבה רגעי תהילה, חלף לו מהר כשהתברר לפלשתינים בשטחים ובמחנות הפליטים שמדינה עצמאית משלהם עדיין רחוקה.

גם הפנייה של אבו מאזן לאו”ם אינה הולכת בשלב זה לשום מקום. ייתכן אפילו שארה”ב לא תזדקק להטלת הווטו שלה כדי לסכלה. אך מה שכנראה עימעם את זוהרה של הרשות הפלשתינית עוד יותר מהנ”ל הוא מה שנתפס בעיני ההמונים הפלשתינים, בצדק או שלא, כשהישג של חמאס בעניין העיסקה לחילופי השבויים.

ראשי חמאס סבורים שמעמד ארגונם התחזק במידה ניכרת והם מתכננים את צעדיהם הפוליטיים העתידיים בהתאם. ובראש ובראשונה, כמובן, השתלטות מיידית, או בשלבים, על הרשות הפלשתינית. נוסף על כך, חמאס מצפה להישג חשוב של ארגון האם שלו, האחים המוסלמים, בבחירות במצרים – מה שיחזק גם את מעמדו שלו ברחוב הפלשתיני. אמנם מצב העניינים במזרח התיכון הוא כה שביר שלעולם אין לדעת מה יילד יום (אין, למשל, כל ביטחון שהמשטר הצבאי במצרים באמת מתכנן לוותר על מושכות השלטון), אך אם הערכות חמאס תתבררנה כנכונות, הסיכויים של הסדר מדיני מוסכם כלשהו בין ישראל לפלשתינים יעמדו בספק.

מדינה פלשתינית בחסות האו”ם מתרחקת (וזו כנראה גם הערכתם של סאלם פיאד ושל השדולה הפלשתינית בוושינגטון – שהתנגדו למהלך באו”ם). ולא רק שיחסיו של ראש הרשות עם הממשל והקונגרס האמריקניים בשפל, הוא עלול לאבד גם את הבכורה הפלשתינית ליריביו המושבעים, חמאס.

בפוליטיקה אין בדרך כלל משחקי סכום אפס. עם כל הכעס המוצדק שיש לישראל על התנהלותו של אבו מאזן, אין לנו, כמובן, סיבה לצהול על זקיפת קומתו הפוליטית של ארגון אנטישמי כמו חמאס שמצעו קורא להשמדתנו כעם וכמדינה. לפיכך ההתפתחויות האחרונות בהחלט מחייבות אותנו לבדיקה יסודית ומתמדת של כל האופציות האפשריות: מאמץ, חרף נתוני היסוד השליליים, להביא בכל זאת לחידוש התהליך המדיני; חזרה ל”סטטוס קוו” (דבר שלא יהיה קל נוכח המצב במזרח התיכון); צעדים חד-צדדיים שלנו או הסדרי ביניים מוסכמים. ואולי דרכים אחרות.

הרביעייה הבינלאומית פנתה לאחרונה לישראל ולרשות לחדש את המו”מ. ישראל השיבה בחיוב. אבו מאזן חזר על המנטרה שלו שהתנאי לחידוש המו”מ הוא הפסקת כל בנייה ישראלית מעבר לקו הירוק, כולל בירושלים, והכרה בקווי 67′ כגבול העתידי של המדינה הפלשתינית.

זה היה לפני עיסקת שליט. האם המצב החדש שנוצר (לפחות זמנית) יביא את ההנהגה הפלשתינית הרשמית לכלל הכרה שפנייתה לאו”ם וסירובה לנהל מו”מ ללא תנאים מוקדמים היו בגדר טעויות? או שמא שוב יצדיקו את אמירתו הידועה של אבא אבן, “הפלשתינים אינם מחמיצים שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות”?