Who Wants to Occupy Wall Street?

<--

מי רוצה לכבוש את וול־סטריט?

מתברר שיש ענף ייצוא חדש מישראל לאמריקה: עושי צרות “משלנו” הצטרפו להפגנות ולמהומות שהתפשטו ברחבי ארה”ב תחת הסיסמה “כובשים את וול-סטריט”. אבל מי שנותן את הטון הוא מגוון של פרובוקטורים מקצועיים, אנשי שמאל שונים, אנרכיסטים, חלקם אנטישמים. אחדים מהם נשאו שלטים שקראו להפסקת הסיוע לישראל. כמו במחאת האוהלים אצלנו, גם שם המאבק (מבחינת יוזמיו) אינו חברתי אלא בעיקר פוליטי. אין זה אומר ששם, כמו כאן, לא הצטרפו גם אנשים בעלי מוטיבציה אמיתית לשנות דברים, אך בלי שברור להם בדיוק מה לשנות ואיך לשנות.

היעד המוצהר והבלתי מוצהר של ראשי ההתארגנות באמריקה (ובמידה רבה גם בישראל) הוא המשק החופשי, כלומר השיטה הקפיטליסטית. את השיטה מציגים כאילו מדובר במשהו מגונה שיש לעוקרו מן השורש. ואולם, המשבר הכלכלי-חברתי בארה”ב אינו תוצר של כישלון הקפיטליזם, אלא של הרשויות הרגולטוריות שנרדמו על משמרתן. הכישלון הוא גם תוצר של ממשלי קלינטון ובוש שלא הבינו שגם המשק, חופשי ככל שיהיה, כמו כל תחום שמתקיימת בו פעילות אנושית, זקוק למנגנוני פיקוח ואכיפה. כפי שיש חוקי בנייה ותנועה ומנגנונים להגנה על ביטחונם האישי של האזרחים, כן יש צורך בחוקים ובכללים להבטחת פעילותו התקינה של המשק.

לא זו בלבד שהדבר אינו סותר את עקרונות המשק החופשי, אלא הוא מחזק אותו. בישראל, כפי שמצבו הטוב של המשק ויציבותה של המערכת הבנקאית מוכיחים, כללים אלה נשמרו בדרך כלל. באמריקה לא. מה שאפיין את אמריקה בשנים האחרונות הוא לא משק חופשי אלא משק פרוע ואנרכי. אנרכיה כלכלית אינה מסוכנת פחות מהאנרכיה הפוליטית שראשי “כובשים את וול-סטריט” מובילים. ברם, מי שטוען נגד המשק החופשי כשיטה אינו מבין שבעצם אין לכך תחליף, וכי כל שיטה אחרת לא רק שלא תפעל לטובת האזרחים אלא גם תביא להרס הדמוקרטיה. שהרי המשק החופשי הוא אחד ממרכיביה החיוניים של הדמוקרטיה, לא פחות מחופש הדיבור או משלטון החוק. גם הסוציאל-דמוקרטיה אינה אלא קפיטליזם “לייט”. המרקסיזם – שגם אחרי בלותו בגולאגים של סטלין ובמשקים המפגרים של אירופה המזרחית היו מי שטענו שיש לו עדנה – נכשל כישלון חרוץ. זאת מכיוון שהתעלם מאופיין ומשאיפותיהן של הבריות, ומכך שקיים קשר בסיסי בין האינטרס של בעלי ההון להגדיל את היקף עסקיהם ורווחיהם לבין רווחתם הכלכלית של הצרכנים, לקוחותיהם. כאשר תעשיין, או משווק, מתעלמים מהאינטרס העצמי הזה, הם בסופו של דבר מפסידים. ואילו תיקון המצב והגברת התחרות, כפי שקרה אחרי מחאת הקוטג’, הם הוכחה לניצחון המשק החופשי, וטוב שכך!

תנועת “כובשים את וול-סטריט” קיבלה בינתיים אופי פוליטי מובהק כשהנשיא אובאמה, שאינו רווה נחת מהסקרים לגבי סיכוייו בבחירות ב-2012, החליט, בניגוד לדעת רבים מיועציו, לאמץ את רוח המחאה. ואולם, לדעת פרשנים שונים, כולל כאלה שתומכים בנשיא, המהלך הזה עלול להתגלות כבומרנג. ראשית, קצת קשה לטעון לכתר הובלת המאבק נגד וול-סטריט כשרבים מהבכירים בממשלו הם בוגריו. מה גם שהממשל הנוכחי, לא פחות מקודמו, היטיב עם רבים משחקניו הראשיים. אך מה שחשוב אולי יותר הוא שרבים במפלגה הדמוקרטית, ובקרב בוחריה הפוטנציאלים, אינם מתפעלים במיוחד מההזדהות עם אנשי “כובשים את וול-סטריט”. מוזר שדווקא פוליטיקאי מוכשר כמו אובאמה שכח את לקח סוף שנות ה-60. אז, כזכור, ההתפרעויות בוועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו וההפגנות האלימות של גורמי שמאל קיצוניים באוניברסיטאות הביאו בתוך זמן לא רב לניצחון הרפובליקנים בבחירות. בין שהנשיא אובאמה ירוויח מהמהלך שלו ובין שיפסיד, ישראל לבטח עלולה להפסיד מ”התרומה” המיותרת של כמה ישראלים למתרחש ברחובות אמריקה. האמריקנים, אלה שתומכים וגם אלה שמתנגדים למחאה, אינם אוהבים מעורבות של גורמים זרים בענייניהם הפנימיים.