Yes, He Still Can

<--

כן, הוא עדיין יכול

למרות תנאי הפתיחה, משבר האמון ומשבר התקווה, מוקדם להספיד את אובמה: הציבור האמריקאי עוד עשוי לתת לו לסיים את מה שהתחיל

ערב הקרבות שהכריעו את מלחמת העצמאות האמריקאית בחורף הקשה של 1778-1777, בוואלי פורג’, פנסילבניה , הביט הגנרל והנשיא לעתיד ג’ורג’ וושינגטון על מה שנותר מחייליו הקפואים והמסמורטטים וכתב ביומנו: “זה יהיה החורף של קשיינו”. בחורף הקשה של 2012-2011 יביט ברק אובמה, הנשיא ה-44 של ארצות הברית, על העיר וושינגטון, על וול סטריט בניו יורק ועל מיין סטריט בכל עיר אחרת באמריקה – ויאמר אותו דבר

בסוף אוגוסט 2008, שלושה חודשים לפני הבחירות לנשיאות, נפגשתי בניו יורק עם סגן נשיא בנק ההשקעות ליהמן-ברדרס, עם מנהל קרן השקעות שניהלה 14 מיליארד דולר ועם פנסיונר מאונס ששלושה חודשים קודם עוד היה אחד מסגני הנשיא של בנק ההשקעות בר סטרנס שקרס ונעלם כלא היה. הייתה שם תמימות דעים: מסכן מי שייבחר כנשיא. הוא יהיה נשיא של קדנציה אחת.

ההסבר שלהם: גודל, היקף ועומק הבעיה הכלכלית, התמוטטות המודל הקרוי “וול סטריט”, ועשרות שנות השקעת חסר בתשתיות ובחינוך לא יאפשרו לנשיא, לשום נשיא, להצליח בתפקידו. הוא יוכל, בצדק, להאשים את הנשיא בוש ואת ההפקרות של הממשל הרפובליקני שקיבל עודף תקציבי מביל קלינטון ב-2000 והשאיר גירעון תקציבי וחוב של תשעה טריליון דולר, אבל ב-2012 האחריות היא שלו. שלושה חודשים אחר כך, ב-18 בספטמבר, התמוטט בנק ליהמן-ברדרס. שווי קרן ההשקעות שאת מנהלה פגשתי הצטמקה לשני מיליארד דולר.

כל הנשיאים מסיימים בבית הלבן כלא פופולריים

לכאורה, הדיון סביב השאלה האם ברק אובמה הוא נשיא מובהק של כהונה אחת או שיש לו עדיין סיכוי לבחירה מחודשת הוא תאורטי, כמעט חסר משמעות, למרות הפופולריות שלו בשיח הפוליטי בארצות הברית. את התשובה לכך נדע בנובמבר 2012 – ולא רגע אחד קודם.

אבל כדי להבין ולנתח טוב יותר את מהלכיו הצפויים של אובמה ב-13 החודשים שנותרו לבחירות, כדאי לתאר את הבעיות שבפניהן הוא ניצב מול החלופות לקמפיין הנשיאותי והמדיניות שהוא יכול לנקוט.

ראשית, אובמה כנראה לא חושש מאתגרים גדולים וגם לא מהספדים. כל הנשיאים מסיימים את ימיהם בבית הלבן כלא פופולריים. למעשה, מבין 17 הנשיאים מאז “הנשיא הראשון של העת המודרנית”, תיאודור רוזוולט, רק ארבעה – קלווין קולידג’, פרנקלין דלאנו רוזוולט, דווייט

אייזנהאואר ורונלד רייגן – עזבו עם שיעור תמיכה סביר. מולם ניצבים וילסון, טרומן, ג’ונסון, קרטר, בוש האב, קלינטון ובוש הבן, שסיימו במפח נפש.

מכולם, ההשוואה שמעניינת את אובמה היא דווקא לרונלד רייגן. רייגן נבחר לאחר נשיא לא פופולרי (קרטר) ולקראת סוף כהונתו הראשונה, ב-1983-84, עמדה אמריקה בפני משבר כלכלי: אבטלה של יותר מעשרה אחוזים, הפסדים כבדים של הרפובליקנים בבחירות לקונגרס ב-1982 וסקרים שהראו שהפופולריות של הנשיא ירדה מתחת ל-40 אחוז .

אצל רייגן היה פער בין התמיכה הנמוכה בתפקודו לסימפטיה ולאמון האישי שהאזרחים רחשו לו, פער שקיים, לפי הסקרים, גם אצל אובמה: 43 אחוזי תמיכה, 51 אחוזי חוסר שביעות רצון, 65 אחוז מהציבור ש”רוחשים חיבה לנשיא ולמאמציו”.

חמש סיבות עיקריות לקשיים של אובמה

אובמה ודאי חולם על קמפיין נוסח “בוקר באמריקה” של רייגן ב-1984 שהבטיח ניצחון מוחץ. אלא שהמשבר הכלכלי במשמרת של אובמה גדול ועצום בכל קנה מידה מהמשבר שמולו התמודד רייגן. אובמה ניצב בפני מיתון כפול, חוב חיצוני אדיר, גירעון תקציבי שאת נתוניו כל העולם למד במשבר תקרת החוב לפני חודשיים, התמוטטות בוול סטריט, משבר מסים, שיעור אבטלה של תשעה אחוזים שאינו מראה ולא יראה עד נובמבר 2012 כל סימנים לירידה, צניחה חדה בהכנסה הממוצעת למשפחה ב-49 מתוך 50 המדינות בארצות הברית, והחשוב מכל: משבר אמון ומשבר תקווה.

חוט השני התרבותי-חברתי-פילוסופי של אמריקה תמיד היה תקווה לעתיד והיא נשחקת ונעלמת. 72 אחוז מהאזרחים סבורים שארצות הברית איננה צועדת בכיוון הנכון. לא באשמת אובמה – זה מעבר ליכולתו כנשיא לשנות את המסלול – אבל בתוך כהונתו.

יש חמש סיבות עיקריות שמסבירות את קשייו של אובמה:

1. הירושה של בוש: סיטואציה כלכלית הרסנית ובלתי ניתנת לפתרון מבחינה מבנית ומבחינת השווקים הפיננסיים ושתי מלחמות פעילות בעיראק ובאפגניסטן.

2. התנגדות הרפובליקנים, על גבול החבלה באינטרסים לאומיים, לכל מדיניות וכל יוזמה שמצריכים שיתוף פעולה בין שתי המפלגות. את התנהגות הרפובליקאים במשבר תקרת החוב כינה ה”אקונומיסט”, לא חסיד של אובמה, “אידיוטיות מופקרת”. מההיבט הזה אובמה משלם את מחיר היעלמותו של המרכז הפוליטי. בעבר, השליש השמרני של הדמוקרטים והשליש היותר ליברלי של הרפובליקאים שיתפו פעולה והגיעו לפשרות, שגם אם נראו לעיתים לא כל כך אסתטיות, אפשרו משילות יעילה יותר ויכולת לקדם דברים בקנה מידה גדול. המרכז הוחלף בידי קוטביות מפלגתית רעילה שמייצרת מבוי סתום קבוע ותמידי. לא בכדי שיעור התמיכה הציבורית בקונגרס הוא 13 אחוז בלבד.

3. ציפיות לא מציאותיות שליוו את בחירתו. מושל ניו יורק לשעבר, מריו קואומו, אמר פעם כי קמפיין הוא שירה וממשל הוא פרוזה. הפער שבין “כן אנחנו יכולים” והתקווה לנשיאות כמעט משיחית, התנפצו כשנפגשו עם המציאות. מהבחינה הזו בחירתו של ברק אובמה הייתה היסטורית ומהפכנית; נשיאותו הרבה יותר ארצית ושמרנית.

4. ברק אובמה עצמו. סגנון נשיאותו ומנהיגותו נתפס לעתים קרובות כשכלתני מדי, מנותק מדי, מנוכר מדי, שקט ופרופסורי מדי. בשנה האחרונה, כשהיה ברור שארצות הברית מצויה בתוך מיתון נוסף וכי ההתאוששות לכאורה של 2009 הייתה מקסם שווא, אובמה נתן ליריביו להגדירו. אחד העקרונות המנחים בקמפיין פוליטי מודרני ובנשיאות אמריקאית מודרנית הוא החובה להגדיר את עצמך והימנעות ממצב שבו יריביך מגדירים אותך ומחליטים מי ומה אתה כנשיא (או כמועמד), דבר שמקבע מאפיינים שליליים בדעת הקהל ומעמיד אותך במגננה מתמדת. אובמה כשל ביישום עיקרון זה וכישלונו הועצם מתוקף ניצחון הרפובליקנים בבחירות לקונגרס ב-2010 והשתלטותם על בית הנבחרים.

5. סדר עדיפויות. הדבר החשוב ביותר במנהיגות מודרנית הוא קביעת סדר עדיפויות נכון שמאזן בין מה הציבור חושב ורוצה ובין הדברים שאתה רוצה לקדם בתוך המציאות הכלכלית/פוליטית/עולמית. אובמה בחר להתמקד ברפורמה בביטוח הבריאות – נושא חשוב וחיוני מאין כמוהו, אבל כזה שתוצאותיו ויתרונותיו ניכרים רק כעבור שנים – במקום בבעיה המעיקה ביותר על האמריקאים: אבטלה, תעסוקה, ביטחון במקום העבודה.

אובמה יישפט ביחס לרצינותו

ובכל זאת, לאובמה יש סיכוי לא בלתי סביר לבחירה מחדש. הציבור לא ישפוט אותו על שיפור פלאי או נס כלכלי עד נובמבר. לא מצפים ממנו לחולל שינוי כזה. אובמה יישפט בדעת הקהל ביחס לרצינותו, מחויבותו, כישרונו ואיכות המדיניות שיציג כדי להבטיח עתיד טוב יותר.

אובמה צריך שהאמריקאי הממוצע – אפילו רק 53 האחוזים בציבור שהצביעו עבורו – יקנה את הקו של “תנו לי להמשיך ליישם את מה שהתחלתי בתנאים איומים”. אם המצביעים יבינו שממשלה אינה בהכרח הבעיה אלא אולי הפתרון, וכי בעתות משבר דווקא ממשלה “גדולה” מתאימה יותר להתמודד עם האתגרים וממשלה “קטנה” היא שאחראית להתרסקות של 2008-9, ואם יתבוננו במקביל על הגלריה הלא מרשימה, שלא לומר משונה ותמהונית, שהרפובליקנים מציגים בשלב זה – יש לאובמה סיכוי.

הדרך ל-270 צירים קשה וארוכה, ולאובמה יש יותר ממסלול אחד להגיע לסופה – לאו דווקא בדרכים המסורתיות העוברות ברצועת החלודה באוהיו, מישיגן ופנסילבניה, אלא דווקא באמצעות קמפיין אפקטיבי במדינות בעלות ריכוז עושר, משכילים והיספאנים גבוה כמו צפון קרוליינה, אריזונה, וירג’יניה וקולורדו.

זה לא פשוט, הכלכלה פועלת נגדו מבלי שיוכל לשנות הרבה, אבל זה לא בשמים. המופת של אובמה הוא הנשיא ה-16 אברהם לינקולן. מכל אמרותיו המצוטטות של לינקולן, אובמה בוודאי חותם על אחת במיוחד: “אני מודה בפשטות שלא אני שלטתי באירועים אלא האירועים שלטו בי”. זו אמירה כנה, פשוטה ואכזרית, שמעידה על נשיאותו של אובמה כמו גם על המנהיגות הפוליטית המודרנית כמעט בכל מקום.