What They Should Occupy

<--

את מה צריך לכבוש

תנועת המחאה “לכבוש את וול סטריט” צריכה ללמוד מיריביה, אנשי “מסיבת התה”. מהפכות מתרחשות בקלפי ובבחירות, לא רק ברחובות

שמואל רוזנר

הקרב האמיתי של תנועת המחאה “לכבוש את וול סטריט” מתחיל רק עכשיו. זהו קרב נגד החורף שהקדים להופיע השנה. קרב לשימור המומנטום שילך וידעך.

ובכל זאת, התנועה כבר הותירה חותם פוליטי. נדמה שממשל אובמה השתכנע להתיישר לשמאל ולדבוק בפופוליזם כלכלי, לעתים אגרסיבי, כמוצא פוליטי יחיד שיאפשר לנשיא להיבחר מחדש בעוד שנה.

האם סוג כזה של פופוליזם יכול לעבוד? קשה לדעת בשלב זה. העובדה שכמה אלפי מפגינים זועמים חונים ברחובות איננה עדות לשום דבר. גם בישראל חשבו כמה מאות אלפים שהפגנות יובילו לשינוי סדרי העדיפויות. אז חשבו. את התקציב וסדרי העדיפויות, מסדירים בקלפי. ברחובות צריך להתחיל המסע שסופו בכנסת או בקונגרס.

זאת לא חוכמה גדולה לשנוא את “המיליונרים”

הרבה מתווכחים בשבועות האחרונים על נקודות הדמיון והשוני בין שתי תנועות המחאה שהתעוררו באמריקה בשלוש השנים האחרונות. אגב, מעניין שאלו קמו דווקא בקדנציה של נשיא שאמור היה, על פי הבטחותיו, להיות נשיא “מאחד”.

בין המוקדמת יותר, תנועת “מסיבת התה”, ובין המאוחרת, “לכבוש את וול סטריט”, פעורה תהום אידיאולוגית. אנשי התנועה הראשונה רוצים ממשלה קטנה יותר, מתערבת פחות, מייחלים להיעזב לנפשם. אנשי התנועה השנייה

רוצים התערבות והכוונה ממשלתית, תובעים מחסומים מינהליים לקיצוץ כנפי העשירים.

אלה גם אלה אינם רוחשים חיבה למנהלי הבנקים, לאשפי הבורסה, ל”מיליונרים”. זאת לא חוכמה גדולה לשנוא את “המיליונרים”. הם מעטים מדי, הם מצליחים מדי, הם לעתים קרובות דורסניים מדי. גם בישראל, גם באמריקה, “המיליונרים” הם טרף פוליטי קל. אובמה יהלום בהם בדרכו לבחירות, כפי שנתניהו הלם בהם בדרכו לוועדת התחרותיות ולטרכטנברג.

המשבר הכלכלי טוב למי שרוצה “מהפכות”

“המיליונרים” מאפשרים הסחת דעת משאלות חשובות יותר על סדרי עדיפויות לאומיים, על עקרונות הפעולה המשקיים, על אופי החברה. ממילא הוצגו לציבור באמריקה שתי דרכי פעולה אפשריות שצמחו מן הרחוב. האחת מותאמת למסורת האמריקאית והיא דבקה – אולי בדבקות יתר – בפרשנות המילולית של החוקה האמריקאית שנובעת מן האתוס האמריקאי. השנייה פחות.

אין תמה על ש”לכבוש את וול סטריט” מתיימרת להיות תנועה “גלובלית”. כזאת שמאפשרת אשליה של אחים למאבק הגורמת לסתיו שפיר לחלק “טיפים” למפגינים האמריקאים (בראיון למגזין “טיים”).

המשבר הכלכלי טוב למחאה, טוב גם למי שרוצה “מהפכות”, אלא שהציבור האמריקאי כבר הוכיח יותר מפעם אחת שהוא עמיד בפני מהפכות. המחאה זוכה למידה של סימפטיה ומחזירה קצת צבע ללחייו של השמאל האמריקאי, אך בסופו של דבר מדובר בפוליטיקה כמו כל פוליטיקה, ובצביעות השגרתית הנלווית אליה.

מנהיגת המיעוט הדמוקרטית בבית הנבחרים, ננסי פלוסי חשבה שאנשי מחאת התה הם חבורה של עב”מים, אבל את “לכבוש את וול סטריט” היללה: “אלוהים יברך אותם, זה דבר ספונטני, הם צעירים”. מנהיג הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים, אריק קנטור, עשה את הדרך ההפוכה. לתנועת התה קרא “תנועה אורגנית”, אך את כובשי וול סטריט כינה “המון מוסת”.

טיפ לסתיו שפיר

הנה בכל זאת ההבדל בין “מסיבת התה” לבין “לכבוש את וול סטריט”. הראשונה כבר דיברה בקלפי – בזכותה הצליחו הרפובליקנים לכבוש בסערה את בית הנבחרים האמריקאי בנובמבר של השנה שעברה ולפתוח דף פוליטי חדש בדברי ימי ממשל אובמה.

רבים מן האמריקאים, על פי סקרים מהזמן האחרון, לא מחבבים במיוחד את “מסיבת התה”, ואף מסתייגים ממנה. אבל זה לא כל כך חשוב. התנועה כבר יצאה מן הכוח אל הפועל ושינתה את סדר היום הפוליטי.

מה שאי אפשר לומר על “לכבוש את וול סטריט”, שבשלב זה שינתה, אולי, את סדר היום הרדיופוני של תוכניות המלל הבלתי נגמרות של רשתות האיי-אם, אבל לא הרבה יותר מזה. מלהיבה? מן הסתם יש מי שהיא מלהיבה אותו. סוחפת? יש גם מי שנסחף. חשובה? את זה נדע בעוד שנה, כשהאמריקאים ילכו לקלפי. הנה טיפ מאמריקה שיכול להועיל לסתיו שפיר.