Mitt Romney Is the Only One Who Can Overcome Obama

<--

מיט רומני הוא היחיד שיכול לנצח את אובמה

הבחירות בארה”ב לא באמת מתחילות עד שניו המפשייר מתעוררת. השבוע היא אירחה את המועמדים לנשיאות. האם מישהו יכול לעצור את רומני?

שמואל רוזנר

בשלישי אחר הצהריים, יום שמשי שרוח סתיו נושבת בו, חיכיתי עם קבוצה לא גדולה של עיתונאים וסקרנים למועמד לנשיאות ניוט גינגריץ’. לבן שיער, שביל בצד, כבר לא צעיר כמו פעם אבל עדיין נמרץ, הוא בא בתורו למלא את הטפסים שהופכים אותו רשמית למועמד לנשיאות במדינת ניו המפשייר.

בלי הטפסים אי אפשר להתמודד, וגינגריץ’ כאמור מתמודד מן המניין. לא ברור בדיוק למה, אף אחד לא מאמין שיש לו סיכוי, ביום שבו הגיש את הטפסים תמכו בו על פי סקר ה”ניו יורק טיימס” רק שמונה אחוזים מהבוחרים הרפובליקנים. ובכל זאת, הוא ממשיך.

אנדרו המינגווי, בחור בן 29, מנהל עבור גינגריץ’ את הקמפיין בניו המפשייר. המינגווי היה פעיל מאוד בתנועת “מסיבת התה” השמרנית, אך מימיו לא ניהל קמפיין פוליטי. זה מה שגינגריץ’ יכול למצוא כרגע, את המינגווי, ועוד שניים שלושה יועצים ששכר לקראת סוף השבוע. ואולי זה כל מה שהוא רוצה. בחודשים האחרונים אמנם הצליח לגייס קצת יותר כסף,

אבל איבד את רוב עוזריו הפוליטיים.

הוא מועמד בצרות, שעדיין שומר על אופטימיות. ניו המפשייר יכולה להיות פתח התקווה שלו. ניו המפשייר יכולה להזניק אותו בחזרה למקום שבעיני תומכיו נראה טבעי – צמרת ליגת המועמדים. יש לו ניסיון פוליטי בוושינגטון שעולה על מתחריו, הוא בסביבה כבר שנים רבות, הוא היחיד מביניהם שכבר הצליח להתעמת ולהכות נשיא דמוקרטי אחד, ביל קלינטון.

זה היה לפני הרבה שנים, כשקלינטון היה הנשיא וכשגינגריץ’ היה המנהיג הרפובליקני שכבש בסערה את בית הנבחרים. אבל גינגריץ’ זוכר. הוא לא היה הראשון, גם לא האחרון, שהגיש את טופס המועמדות שלו. לבית המחוקקים של מדינת ניו המפשייר, ברחוב נורת’ מיין מספר 107, באו בימים האחרונים עוד מועמדים רבים. הקדימו להגיע הסנטור לשעבר ריק סנטורום והשגריר לשעבר בסין, ג’ון הנטסמן. גם סגן הנשיא, ג’ו ביידן, שהגיש את הטפסים עבור הבוס, ברק אובמה – המועמד של המפלגה היריבה – כבר היה כאן.

קונקורד. מועמדות

ביום שני, 24 שעות לפני גינגריץ’, הגיע לקונקורד גם המועמד המוביל, מיט רומני. לכבודו הגיעו כמובן הרבה יותר עיתונאים, וגם יותר תומכים. על במה קטנה מעץ שהועמדה למרגלות בית המחוקקים עמד, לצדו של רומני, מושל המדינה לשעבר, ג’ון סונונו. שלוש פעמים היה סונונו מושלה של המדינה הזאת, אך בישראל יצלצל שמו רק למי שעוד זוכר את ימיו כראש צוות הבית הלבן של הנשיא בוש הראשון.

לפני ארבע שנים, כשרומני הפסיד כאן לג’ון מקיין, שמר סונונו על נייטרליות קרירה. עכשיו ירד מהגדר. “למה אתה חושב שהפעם יש לרומני סיכוי?”, נשאל סונונו. “כי אני תומך בו”, ענה בחיוך. רומני מוביל בסקרים בבטחה. לא בסקרים הכלליים-הארציים. המועמד המפתיע הרמן קיין, איש עסקים שעשה את הונו במכירת פיצה מוביל בסקרים הללו.

המועמד השחור הוא גם הסוס השחור של המירוץ, לפחות כרגע. אלא שמי שמכיר את האופן שבו מתנהלת המערכה על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות כבר איננו מייחס בשלב הזה חשיבות מכרעת לסקרים הארציים. חשובים בהרבה הסקרים המקומיים במדינות שיצביעו ראשונות. אייווה, ממש בראשית ינואר, מיד אחריה ניו המפשייר, ואחריהן דרום קרוליינה, פלורידה המכרעת ונבאדה.

אפשר להניח שעד שייגמר הסיבוב במדינות הללו חלק ניכר מהמועמדים הנוכחיים כבר לא יהיו במרוץ. לחברת הקונגרס מישל בקמן אין שום סיכוי אם לא תשיג תוצאה טובה מאוד באייווה. שם הקהל שלה. לגינגריץ’ אין מה לחפש במרוץ אם לא ישיג תוצאה טובה באייווה או בניו המפשייר, רצוי בשתי המדינות.

ורומני? רומני צריך לנצח כאן. להגיע ראשון. כל תוצאה אחרת תהיה כישלון מהדהד שמאמצים כבירים יידרשו כדי להתאושש ממנו. לכאורה, הוא במצב מצוין לעשות את זה, לנצח בניו המפשייר. כמושלה לשעבר של המדינה השכנה, מסצ’וסטס, וכמי שכבר התמודד כאן בהצלחה סבירה בסיבוב הקודם, הוא מוכר יותר מכל המועמדים האחרים, וגם מכיר יותר.

רומני מחזיק בית בניו המפשייר. וכמו סונונו, גם רבים מחברי הקונגרס המדינתי תומכים בו. בכבישיה של המדינה ההררית הזאת יש יותר שלטים כחולים של רומני ש”מאמין באמריקה” מאשר דלועים כתומות של ערב “ליל כל הקדושים” שיחול בשבוע הבא.

אלא שלניו המפשייר יש מסורת של הפתעות. זאת מדינה שמתגאה ביכולתה לחשוב לבד, לחשוב הפוך, להתל במומחים וגם במועמדים, לנעוץ סיכה בבלונים פוליטיים. באחד מבתי הקפה נטפלתי לשלושה תושבים. למי תצביעו, שאלתי. אחד אמר שהוא לא יודע, השני אמר רומני, השלישי, דיוויד בריטס, מנהל מכירות של מוצרי אלקטרוניקה, אמר “למי שאתה לא חושב שנצביע לו” והתגלגל מצחוק.

לפני ארבע שנים הצליחה הילרי קלינטון להציל את הקמפיין שלה כשניצחה כאן במפתיע את אובמה, אחרי שהזילה דמעה באירוע בחירות בלתי נשכח בעיר פורטס מות’ שבו נשאלה בפשטות “מה שלומך?”. המועמד המתחרה דאז, ג’ון אדוארדס, מיהר לתקוף את המועמדת דאז קלינטון.

מי שבוכה לא מתאים להיות נשיא, אמר האיש החלקלק עם הבלורית. הנשים של ניו המפשייר הגיבו בקלפי. 46 אחוז מהן הצביעו לקלינטון, ורק 34 אחוז לאובמה. קלינטון ניצחה בניו המפשייר, והיום מכהנת כשרת החוץ. אדוארדס מככב בעמודי הטבלואידים: שקרן, בוגד, זנאי, גנב.

באותו סיבוב בחירות – אבל בצד השני של המפה הפוליטית – הפתיעו הבוחרים כאשר העדיפו את מקיין על פני רומני. באוקטובר של אותה שנה (2008) רומני הוביל בסקרים. בדיוק כפי שהוא מוביל היום. זה לא עזר לו. גם הווארד דין הוביל בסקרים של ניו המפשייר ב-2004 אך נכנע ביום הבחירות לג’ון קרי. וג’ ורג’ בוש הוביל ב-2000 אך נכנע למקיין (בסיבוב הקודם של מקיין כמועמד).

וגם וולטר מונדייל הוביל בסקרים ב-1984, אך גארי הארט הפתיע וניצח. ובוב דול הוביל בסקרים ב-1996, אך הפסיד לפאט ביוקנן. לכן, לרומני אסור לנוח, אסור להניח שינצח. הבוחרים רוצים לראות אותו, ובחודשיים הבאים יראו אותו הרבה. בבתי קפה, ברחוב, באסיפות בוחרים קטנות, במועדונים ובבתים פרטיים.

ניו המפשייר היא מדינה שצריך להשקיע בה זמן ואנרגיה, מדינה של פוליטיקה קטנה, בסגנון הישן. מדינה שבזכות ההצבעה המוקדמת מקבלת כל סיבוב בחירות, וגם הפעם, תשומת לב פוליטית החורגת בהרבה מחשיבותה האמיתית של מדינה קטנה בבחירות הכלליות.

בדרך לקונקורד, ביקור קצר בקבר של ג’וזיה בארטלט. כבר למעלה מ-200 שנים שהקבר מונח באותו מקום, בית הקברות “פליינס” בעיירה קינגסטון, מאז מותו בגיל 65 בשנת 1795. מדובר בבנה הבכיר של ניו המפשייר. מי ששימש כמושל המדינה, וגם היה הנציג שנשלח לייצג אותה במעמד החתימה על מגילת העצמאות האמריקאית, בעצם, הוא היה הנציג הראשון שהצביע בעד עצמאות אמריקאית.

אחר כך, במלחמת העצמאות, עבד בקונגרס, בעיקר על הקמתו של הצי האמריקאי, ובשעותיו הפנויות חזר למקצועו האמיתי – רופא – וטיפל בפצועים השבים מהחזית. “ג’וזיה בארטלט” היה גם הנשיא היחיד של מדינת ניו המפשייר, נשיא מוכר מאוד, פופולרי מאוד. לא במציאות – במציאות לא היה למדינת הזאת אף נשיא – אלא בטלוויזיה בגילומו של מרטין שין בסדרה המצליחה “הבית הלבן”.

הוגיה של הסדרה הזאת, ובראשם ארון סורקין, לא בחרו בשם במקרה. בארטלט הטלוויזיוני היה גם הוא מושל לשעבר וחבר קונגרס לשעבר מניו המפשייר, וצאצא ישיר של בארטלט האמיתי. אך המקצוע שבו הצטיין לא היה רפואה. הנשיא הטלוויזיוני היה כלכלן, זוכה פרס נובל. מסוג המועמדים שאמריקה הייתה רוצה עכשיו, אחרי שלוש שנים של משבר כלכלי שאין רואים עדיין את סופו.

מסוג המועמדים שרומני היה רוצה שאמריקה תחשוב שגם הוא כמותם. לרומני ישנה הבלורית הגבוהה, המפוארת של בארטלט הטלוויזיוני. זו בעצם אחת הטענות המרכזיות נגדו: הוא מועמד שנראה יותר מדי נשיאותי, ייצוגי, יותר כמו שחקן שמגלם נשיא מאשר כמו נשיא.

כך או כך, הכלכלה והדרכים לתיקונה עומדות במרכזה של מערכת הבחירות הזאת. כך בכל ארצות הברית, כך גם בניו המפשייר, שמצבה הכלכלי דווקא סביר יחסית למה שאפשר למצוא במקומות אחרים. אבטלה של קצת יותר מחמישה אחוזים – הרבה פחות מתשעת האחוזים הלאומית, אבל הרבה יותר ממה שהמדינה הזאת רגילה אליו.

“הבוחרים”, קובע צ’רלי ארלינגהאוס ממכון מחקר למדיניות ציבורית על שם בארטלט, “קצת עצבניים בגלל המצב הכלכלי, הם לא אוהבים את חוסר הוודאות ביחס לשנים הבאות”.

קינגסטון. שושלת

כרגע הבוחרים רוצים את מיט רומני משום שהוא משדר סוג של ביטחון, נראה כמו מי שיודע מה צריך לעשות בתחום הכלכלי. רומני הוא איש עסקים עשיר מאוד, מנוסה מאוד. אך להבדיל מהמתחרה הרמן קיין, מרשת הפיצה, יש לו גם רקע פוליטי עשיר כמועמד לשעבר לנשיאות, וכמושל לשעבר, וכבנו של מושל לשעבר (של מדינת מישיגן).

ביום שני הועלה לרשת סרטון חדש של הקמפיין של הרמן קיין. סרטון שחולל סערה קטנה, בגלל סיגריה קטנה. בסרטון מופיע מנהל הקמפיין של קיין, שמו מארק בלוק. הוא נושא נאום קצר בזכות המועמד שלו, ואז לוקח שאיפה. מרלבורו לייט. מעשה שלא ייעשה – לא בפומבי, לא בקמפיין נשיאותי רציני. אבל השאלה האמיתית היא האם קיין רציני?

המספרים אומרים שכן. כבר כמה שבועות הוא בראש מצעד המועמדים, או קרוב מאוד לראשון. ומצד שני, קיין לא מתנהג כמו מועמד רגיל. הוא נותן למנהל הקמפיין שלו לעשן בסרטון וידאו. הוא לא ממש מאורגן, למעשה, הוא מועמד בלי ארגון. בניו המפשייר, תוך כדי נסיעה, ניסיתי לספור שלטי דרכים. רומני בראש, אחריו רון פול, המועמד הבדלני שיצליח גם הפעם לאסוף כאן לא מעט קולות – כמו בפעם הקודמת – אך לא יהיה המועמד הרפובליקני, אחריהם הסנטור סנטורום.

קשה להתרכז בשלטים בגלל העצים שעומדים עכשיו בשיא השלכת היפה של ניו אינגלנד. בגללם יכול להיות שהמדגם לא ממש מייצג, הכל תלוי בשאלה כמה מספיקים לספור, ובאיזה כביש נוסעים. אבל שלט של קיין לא היה, אפילו לא אחד. יכול להיות שניו המפשייר פחות מעניינת אותו. קיין הוא מועמד שמרני מאוד, שבונה על אייווה, ואחריה על דרום קרוליינה. אם ינצח בשתי אלה, יוכל לספוג באמצע הפסד צפוי במדינת הבית השני של רומני.

בינתיים הוא מנסה לבנות לעצמו תדמית של מועמד רציני, שיכול להיות נשיא. השבוע הסכים להיפגש עם גינגריץ’ לוויכוח פומבי ארוך ומפורט שייערך בנובמבר בטקסס. השניים כבר קושרים לעימות כתרים מזהב. הם מכנים אותו “עימות בסגנון לינקולן-דאגלס”, לא פחות. ב-1858 התקיימה סדרת העימותים המפורסמת ביותר בתולדות הפוליטיקה האמריקאית כאשר שני מועמדים לסנאט, סטיבן דאגלס ואברהם לינקולן, לימים הנשיא, נפגשו בתוך חודש וחצי בשבעה מחוזות.

הקהל היה גדול, הסיקור העיתונאי נמרץ. אבל העימותים הללו שרדו והפכו לקלאסיקה בזכותו של לינקולן – פעמיים בזכותו: פעם אחת משום שהפסיד לדאגלס ואז התפנה לקבץ את הטקסטים של כל המפגשים ולכרוך אותם בספר. פעם שנייה משום שנבחר, שנתיים אחר כך, לנשיא ארצות הברית. אחד מהנשיאים החשובים בהיסטוריה האמריקאית.

גינגריץ’ איננו לינקולן וקיין איננו דאגלס. אך בבסיס החלטתם המשותפת טענה נכונה. העימותים הטלוויזיוניים בין המועמדים – אגב, עימותים שזוכים השנה להתעניינות גבוהה יחסית של קהל הצופים בבית – סובלים משטחיות. גינגריץ’ כבר הפך את הטענה נגדם לסוג של גימיק. בכל עימות הוא חוזר ונוזף במנחים על ניסיונם לפלג, להסית את המועמדים זה נגד זה, לחקור את הפערים ביניהם, שאינם גדולים ברוב המקרים וברוב הנושאים, לייצר דרמה.

ממילא, השניים מבטיחים עכשיו שהדיון שלהם יהיה דיון מעמיק, יסודי. קיין יציג מחדש את עקרונות התוכנית הכלכלית המשונה שלו, שאותה הוא מכנה בשם הקליט 9-9-9, גינגריץ’ יסביר למה מדובר בתוכנית משונה, וינצח ביד קשורה מאחורי הגב. הוא יודע יותר מקיין, מבין יותר ממנו, מנוסה יותר. כמובן, כל התכונות הללו אינן מבטיחות ניצחון בבחירות, לא לגינגריץ’, ולא לאף אחד אחר.

הסיפור של מערכת הבחירות הזאת, לפחות עד עכשיו, הוא סיפור של טלטלה נמשכת, של חוסר יציבות. כל חודש-חודשיים מגיח כוכב תורן ונוסק בסקרים עד שמתרסק. “ודאי צר לכם על מיט רומני”, אמר לפני כמה שבועות הקומיקאי ביל מאהר. “הוא עובד קשה כל שבוע, וכל שבוע מישהו עוקף אותו. האנשים שהובילו בסקרים על פני מיט עד עכשיו: דונלד טראמפ, אחר כך מישל בקמן, אחר כך ריק פרי, עכשיו הרמן קיין. הוא כבר פיגר אחרי כוכב של ריאליטי שואו, אישה משוגעת, קאובוי מגמגם והשליח של הפיצה. זה בטח פוגע בו קצת”.

ממילא רומני לא מחצין רגשות, לא מפגין פגיעות. כשהמועמדים האחרים עולים ויורדים, באים והולכים, הוא תמיד שם, אם לא ראשון בסקר, אז קרוב לזה. מועמד ברירת המחדל של הרפובליקנים, המועמד היחיד כרגע שנראה שיכול לנצח פעמיים – גם במפלגה וגם את אובמה. לא אהוב או נערץ במיוחד, אבל אדם שאפשר להתפעל מהמקצוענות היעילה שלו. רומני הוא המועמד שאותו צריך לנצח. בעימותים הוא שולט במיומנות, יש לו כסף, יש לו ארגון משומן. ויש לו את ניו המפשייר. המבצר שאסור לו לאבד.

About this publication