Without Dennis: Has Over-identification Harmed the Chance for Peace?

<--

בלי דניס: הזדהות היתר פגעה בסיכוי לשלום?

יוסי ביילין

דניס רוס, שהיה מזוהה עם התהליכים המדיניים יותר מכל אדם אחר במימשל, פורש בלי שהצליח לקדם אותם, אולי בגלל הזדהות מוגזמת עם ישראל • עם כל ההערכה, רוס לא היה צריך להיות מזוהה עם צד אחד

מעורבותו ארוכת השנים של דניס רוס בתהליכים המדיניים במזרח התיכון הפכה אותו לחלק בלתי נפרד ממאמצי השלום. דניס הוא יהודי גאה וחם, שהמשכיות העם היהודי חשובה לו מאוד. איני יודע אם הוא מגדיר את עצמו ציוני, ואני מניח שהתשובה לכך שלילית, אבל בעיני המנהיגות הערבית הוא ציוני, והוא בוודאי לא יראה בכך גנאי. אלא שידידותו לישראל לא תמיד היטיבה איתנו.

דניס רוס, שהשבוע נתבשרנו על סיום תפקידו בבית הלבן (בתפקיד לא מוגדר דיו, אבל משפיע ללא ספק), הבין כבר מזמן כי השחקן החשוב ביותר במזרח התיכון הוא ראש ממשלת ישראל. הוא השקיע הרבה פחות בניסיון לשכנע את ראשי הממשלה השונים לקבל את הקו האמריקני, והרבה יותר בניסיון להבין את ראשי הממשלה ולייצר תהליך שיתאים למידותיהם. לכאורה, אין מדיניות נוחה מזו למי שעומד ליד ההגה הישראלי, אך למעשה גם בעייתית מאוד למי שמנסים להתאים חליפה למידותיו.

לא היה לו קשה לשכנע את הנשיאים שאיתם עבד כי, מכל הבחינות, עדיף להם להגיע לתיאום מירבי עם המנהיג הישראלי, לא להפתיע אותו לעולם ולא להכתיב לו מהלכים שאין הוא מסוגל לעמוד בהם פוליטית. הוא זה שהוסיף מושגים כמו “ש”ס” למילון הפוליטי של קלינטון, והוא זה שמסביר לאובאמה על אודות התחרות על הנהגת הימין בין נתניהו לליברמן. נטייתו הפרו-ישראלית, הבנתו את חשיבות הברית האסטרטגית בין ארה”ב לישראל והכרתו העמוקה את הזירה הישראלית – יצרו מצב שבו התמסמס הגבול בין ארה”ב לישראל מול מדינות ערב והפלשתינים. אם יש מישהו האחראי אישית לכך שארה”ב איבדה, במידה רבה, את מעמדה כמתווך באזורנו – זהו דניס רוס.

וזה לא שקודם לרוס לא היה ברור שהמחויבות האמריקנית לישראל חזקה מאוד, וכי אמריקה אינה מתווך ניטרלי. חוסר הניטרליות האמריקנית כובדה על ידי מי שנשא ונתן איתנו, מתוך ידיעה שמדובר במעצמת העל היחידה בעולם המסוגלת להציע גישור, לשכנע ולהזיז את הצדדים מעמדות הפתיחה שלהם.

ייתכן כי לו היה רוס שותף לשיחות קמפ דיוויד ב-1978, עלולה היתה הפיסגה ההיא להסתיים כמו פיסגת קלינטון, ברק וערפאת באותו מקום, 22 שנה אחר כך. מרגע שהיטשטש הגבול בין המימשל האמריקני לבינינו, נתפסה כל הצעה אמריקנית כהצעה ישראלית, ושוב לא יכלו האמריקנים להגיש הצעות משלהם.

הספרים שנכתבו בשנים האחרונות על ידי אישים אמריקנים בכירים שעבדו עם רוס, מציגים את הכשל המדיני בהזדהות היתר עם צד אחד כמדיניות שפגעה, קודם כל, בצד שבו חפץ המימשל האמריקני לתמוך. כשם שכישלון השיחות בין ממשלת ברק לבין ההנהגה הסורית וההנהגה הפלשתינית נבע, בין השאר, מטעות זו, כך הצלחתו של קרטר נבעה מכך שהשכיל להוביל לשינוי עמדות שני הצדדים, ולא היה מזוהה עם אחד מהם באופן מוחלט.

הפרמטרים של קלינטון

רוס מאמין בכל ליבו כי שלום במזרח התיכון הוא אינטרס ישראלי-לאומי, ממש כשם שזהו אינטרס אמריקני. בציר הישראלי-פלשתיני מזוהות עמדותיו עם נייר הגישור שהציע קלינטון, המוכר כ”פרמטרים של קלינטון”. בציר הישראלי-סורי ברור לו שלא יהיה שלום בלי נסיגה ישראלית מהגולן.

בשנות ה-90 סבר כי שלום עם סוריה חשוב ועדיף על מהלך ישראלי-פלשתיני. היו לנו על כך דיונים לא מעטים. ניסיתי להסביר לו ולמרטין אינדיק, שדגל באותה דעה, כי מי שמאמין בחיוניות השלום אינו מצטרף אצלנו למפלגה פרו-סורית או פרו-פלשתינית, וכי המסגרת המשותפת שנבנתה במדריד מול כל השותפים העתידיים לשלום היא המתאימה ביותר.

רוס סבר, בטעות, כי המחלוקת בישראל היא בין מי שדוחפים לשלום עם הפלשתינים לבין הדוחפים לשלום עם סוריה. לזכותו ייאמר, שכאשר הופתע מהחתימה על הסכם אוסלו בלי שארה”ב היתה מעורבת, לא דאג לזכויות יוצרים, לא המשיך בוויכוח על השאלה איזה ערוץ עדיף והתגייס להצלחת המהלך.

התגייסותו היתה מעבר למה שהצדדים ביקשו. כבר בעבר פורסם הסיפור, שלפיו כאשר אבו עלא ואורי סביר קיימו את המו”מ על הסדר הביניים והגיעו ביניהם להסכמות רבות, הגיע דניס רוס לבקר אותם כדי לסייע בגישור על מחלוקות. כשהגיע, מיהרו השניים להסתיר את ניירותיהם, וכששאל כיצד מתנהל המו”מ הם חזרו להתלונן זה על זה ולטעון כי הזולת אינו רוצה באמת להתקדם. ברגע שעזב את המקום, הוציאו השניים מחדש את המסמכים, לקראת סיום העבודה ללא שום סיוע אמריקני.

ראשית מעורבותו הפוליטית היתה בימי התמודדותו של הסנאטור ג’ורג’ מקגאוורן על נשיאות ארה”ב. השנה היתה שנת 1972, וייטנאם היתה הנושא החשוב ביותר על סדר היום, הנשיא ניקסון היה שנוא נפשם של הליברלים, ודור צעיר של דמוקרטים האמין בכל ליבו כי הסנאטור האמיץ יציל את ארה”ב מהאפלה.

תבוסתו בבחירות השפיעה על תומכיו הצעירים. רוס מצא עצמו, מאוחר הרבה יותר, במימשל האמריקני, ולמרבה ההפתעה מצא עצמו קרוב במיוחד למזכיר המדינה ג’יימס בייקר. בעת שבייקר נקרא אל נשיא בוש האב, לעמוד בראש המטה שלו בבית הלבן, התפטר גם רוס מתפקידו ועבר לשבת בבית הלבן.

אני זוכר את השיחה שניהלנו בחדר קטן בבית הלבן ב-1992, לפני הבחירות שבהן ניצח המועמד הדמוקרטי הצעיר, קלינטון. רוס היה נואש כמעט. הוא אמר לי כי גם בייקר אינו מצליח להציל את בוש מאובדן תקופת הכהונה השנייה שלו, וכי הסקרים גורמים לאווירת נכאים במסדרונות הבית הלבן.

שאלתי אותו איך יכולה תבוסה רפובליקנית לצער אותו עד כדי כך, אחרי הכל הערכים הליברליים שלו אינם בדיוק מיוצגים על ידי הבית הלבן. תשובתו היתה מדינית. לדבריו, נוצר אמון עמוק מאוד בין חאפז אל-אסד לבייקר. אם ינצח בוש, ישוב בייקר למחלקת המדינה ויהיה אפשר לנהל מו”מ רציני, ואולי גם מהיר, עם אסד ורבין. אם, לעומת זאת, יפסיד בוש, ייעלם בייקר מהזירה, ועד שייווצר אמון מחודש בין אסד למזכיר המדינה שימונה על ידי המימשל החדש – נאבד כולנו זמן יקר.

בסופו של דבר, לא זו היתה הסיבה להחמצת השלום עם סוריה, אבל אין ספק שדאגתו של רוס היתה אמיתית.

רוס, הבקי בתהליכים באזור, ומי שהיה מזוהה איתם יותר מכל אדם אחר במימשל, פורש בלי שהצליח לקדם אותם כפי שקיווה. המאמינים בשלום אצלנו אינם יכולים שלא להביע הערכה למאמציו, כשם שאינם יכולים שלא לבקרו על כך שמתוך ידידותו אלינו גרם לטשטוש הקו החייב להפריד בין המימשל האמריקני לממשלת ישראל בדיונים להשגת השלום המיוחל.