Like the Japanese in the Jungle

<--

כמו יפנים בג’ונגל

הקונספציה הישראלית לפיה לארצות הברית יש מהלכים שעדיין יכולים להוריד ולרומם מנהיגים במזרח התיכון היא ארכאית ומטופשת

עפר שלח

משרד החוץ, נאמר אתמול בכותרת הראשית של “מעריב”, מזהיר את הממשל האמריקאי שלא להחליש את הגנרל טנטאווי, ראש המועצה הצבאית המנהיגה כרגע את מצרים. בגוף הידיעה צוטטו גורמים ישראלים שטענו שהאמריקאים חוזרים על טעותם מראשית השנה, אז נטשו את הנשיא מובארק וסייעו בעקיפין לנפילתו. “גורם מדיני בכיר” הזהיר שקיום בחירות מוקדם מדי במצרים עלול להעלות את האחים המוסלמים לשלטון.

חבל להתעכב על תקפותה של התחזית הזו, אם כי נדמה שהמצב במצרים קצת יותר סבוך. מה שמעניין לא פחות הוא האנכרוניזם של הציפייה שלפיה וושינגטון יכולה וצריכה להשפיע על מה שמתרחש במצרים. היא מעידה עד כמה גורמים בישראל מסרבים להיפרד מן העולם הישן, על קווי התיחום הברורים בין “שלנו” ל”שלהם” שהיו בו. לא פחות מזה, עולה מהם עד כמה אנחנו מחילים על העולם כולו את התפיסה האמריקנוצנטרית שלנו, לפיה מה שחשוב הוא רק מה שקורה אצל מקבלי ההחלטות בוושינגטון.

בואו נניח לרגע שממשל אובמה רואה את הדברים בדיוק כמו הגורמים הבכירים בישראל. מה הוא אמור לעשות? לעמוד מאחורי הפיכה צבאית, כמו שעשה הסי איי-אי להפלתו של איינדה בצ’ ילה ב-1973? להפיל ממשלה נבחרת, כמו שעשו האמריקאים למוסאדק באיראן בראשית שנות החמישים? או אולי להתערב בעזרת כוח צבאי, כמו שעשו בווייטנאם ולאחרונה בעיראק ב-2003? לכל ההתערבויות האלה היו בטווח הארוך השלכות שליליות על מעמדה של ארצות הברית בדרום אמריקה, בהודו-סין ובמזרח התיכון, וכולן שייכות לימי המלחמה הקרה, שבה נאבקו שתי מעצמות על הגמוניה עולמית ונטלו לעצמן חירויות מופלגות, כולל פלישה צבאית למדינות אחרות.

הימים האלה חלפו לבלי שוב. ארצות הברית היא היום חלק מעולם רבקוטבי, שבו העוצמה הצבאית המכרעת שלה אינה עוד גורם כל יכול. שירותי המודיעין שלה מרוסנים על ידי ממשל, שנפגע יותר מדי פעמים ממזימות שנראו מתוחכמות על הנייר. היא נאבקת עם שייריהן של שתי מלחמות מעבר לים, שהסתיימו ללא הכרעה ועלו לה במחיר כלכלי ומדיני כבד.

הנשיא אובמה מבין זאת היטב. הוא יודע שהיכולת שלו מוגבלת ולכן מעדיף שלא לנופף בה לשווא. הוא יודע שהציבור האמריקאי לא יתמוך בשום צורה של התערבות צבאית, ואי אפשר לגייס אותו בכוחן של “תיאוריות דומינו” מפעם. הוא יודע שגם בעולם יודעים זאת: תמיכה אמריקאית במובארק לא הייתה מצילה אותו או אפילו דוחה את קצו, ורק הייתה מגדילה את הטינה לאמריקאים ברחוב המצרי – שמה לעשות, הוא עתה שחקן במערכת, בניגוד לימים הטובים מפעם שבהם היה אפשר להתדיין רק עם משטר רודני.

נוח מאוד להציג את הנשיא האמריקאי כאידאליסט תמים. בעיניי, הוא ריאל-פוליטיקאי המבין את העולם החדש ואינו מחויב לאשליות ולגעגועים של מי שעוד נאחזים בסדר ישן שאיננו עוד.

החששות בישראל ממה שיקרה במצרים מובנים ומוצדקים. זה קורה בשכונה שלנו, ועלול להשפיע עלינו באופן ישיר, אבל הדרך להתמודד איתם אינה בהיאחזות בקונספציות ישנות. לדבריה ולמעשיה של ארצות הברית לא תהיה שום השפעה על אורך חייו של שלטון טנטאווי. המסר הישראלי, בין אם הועבר באמת לוושינגטון ובין אם רק הודלף לצורכי פנים, רק מעיד שהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון היא גם המדינה האחרונה שמסרבת להיפרד מהמלחמה הקרה, כמו אותם יפנים שלא יצאו מהג’ונגל עשרות שנים אחרי שיפן נכנעה במלחמת העולם.