Standing Beside the “Street”: On Obama’s Policy

<--

עומד לצד הרחוב: על המדיניות של אובמה

נשיא ארה”ב מתערב רק היכן שיש לו סיכוי להשפיע והוא בטוח שהרחוב ינצח. שליטי המזרח התיכון לא מרוצים, אבל הציבור האמריקאי כן

שמואל רוזנר

אף אחד אינו מרוצה ממדיניות החוץ של אובמה. אף אחד – חוץ מהבוחרים האמריקאים.

שרת החוץ של פקיסטן טלפנה אתמול לעמיתתה, שרת החוץ של ארה”ב הילרי קלינטון, כדי למחות על תקיפת כוחות נאט”ו בתוך פקיסטן; הסעודים והטורקים מנהלים מדיניות חוץ משלהם, תוך שהם שומרים על רמה סבירה של עדכון, אך לא של תיאום, עם הממשל האמריקאי; השגריר של אובמה בסין לשעבר, שהוא היום גם מועמד (חסר סיכוי) לנשיאות מטעם המפלגה המתחרה, אמר לפני שבוע שהנשיא “לא יכול להוביל”; באוקטובר אמר עבדאללה, מלך ירדן: “כשרואים איך אנשים הפנו את גבם למובארק” – כלומר, איך אובמה נטש את הנשיא המצרי שהופל כשהאביב הערבי עוד היה אביב – “הייתי אומר שרוב האנשים הולכים לפנות לדרך משלהם”.

כאמור , כמעט אף אחד לא מרוצה, חוץ ממי שחשוב לאובמה באמת: הבוחרים. קצת פחות משנה לפני הבחירות, רק 35 אחוז מהאמריקאים (לפני חודש זה היה קרוב יותר ל-25 אחוז) סבורים שאובמה מטפל היטב בבעיות הכלכלה – וזו הסוגיה הקובעת בעיני רובם המכריע של הבוחרים.

אבל, וזה אבל חשוב בנסיבות המדיניות הנוכחיות, 49 אחוז מהם מרוצים ממה שעושה אובמה במדיניות החוץ, לעומת 43 אחוז בלבד שאינם מרוצים. אם לראשי המשטר המצרי או לראש ממשלת ישראל או למלך הסעודי יש תלונות, האמריקאים לא מגלים אהדה מיוחדת לתלונות הללו.

שיקום תדמיתי שלא הצליח

בתחילת הקיץ נשא אובמה את נאום “האביב הערבי”, שבו אימץ למעשה מדיניות של תמיכה קבועה בתביעות הרחוב הערבי לחופש מעריצות, והוא מתמיד בתמיכתו זאת – אם לא במעשים, לפחות בדיבורים. ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הסביר לפני שבוע בכנסת את חוסר ההתלהבות שגילה כלפי האביב הערבי: “אמרו לי שאני מנסה להפחיד את הציבור ואני לא רואה שאנחנו בצד הלא נכון של ההיסטוריה”, אמר, ואז שאל: “מי כאן לא הבין את המציאות? מי כאן לא הבין את ההיסטוריה?”.

גם אם יכחיש זאת, נתניהו הפנה את שאלותיו לנשיא אובמה; מי שאחרי היסוס לא ארוך החליט להפנות עורף לנשיא חוסני מובארק ולתמוך ברחוב הערבי; מי שכבר בתחילת האביב של השנה שעברה קיבל החלטה אסטרטגית שבבסיסה הנחת עבודה אידיאולוגית אך גם מעשית מאוד: הרחוב ינצח. מוטב לעמוד לצדו.

זו הפעם השנייה שאובמה מנסה להתקרב ל”רחוב” הערבי או לפחות לנסות

להקטין את החיכוך איתו. הנשיא נכנס לבית הלבן כשהוא מאמין כי האינטרס האמריקאי מחייב נטרול של העוינות ביחסי מדינות ערב-ארה”ב, וכבר בחודשים הראשונים לכהונתו יצא למסע ארוך של שיקום תדמיתי שלא עלה יפה.

אובמה נסע לקהיר ולטורקיה, התניע מחדש את שיחות השלום ישראל-פלסטין באמצעות שליחו המיוחד, ג’ורג’ מיטשל, והחל בתכנון ארוך טווח לצמצום סדר הכוחות בעיראק. כל זה לא הועיל הרבה. התוצאות המדיניות היו דלות, וגם התדמית לא שוקמה. הסקרים הוכיחו כי הציבור הערבי ממשיך להתייחס לאמריקה בחשדנות.

מנהיגי האזור התעלמו מעצותיו – כך הסעודים, כאשר שלחו כוחות לבחריין כדי לסייע בדיכוי ההפגנות; כך הטורקים, כאשר הרחיבו את חזית הסכסוך עם ישראל; כך, כמובן, גם המנהיגים הפלסטינים, כאשר החליטו שאין עוד תועלת מבחינתם בתיווך אמריקאי במשא ומתן ופנו מעל ראשו של אובמה לאו”ם.

מצליח בלי לשלם מחיר

לאובמה אין אסטרטגיה רבתי שאפשר להסביר באמצעותה מדוע החליט לסייע בהפלתו של קדאפי, אך לעומת זאת לא להתערב בסוריה; מדוע לדחוף את מובארק החוצה, אך לא להציע אפילו ברמז מהלך דומה בבחריין; במובן זה, הוא באמת נשיא שמחפש להתערב רק היכן שיש לו סיכוי להשפיע. את הפלסטינים באו”ם הוא יכול לבלום בלי שיהיה לכך מחיר כבד, מדיני או פוליטי. אולי יהיה אפילו רווח מסוים.

כדי לבלום את אסד, לעומת זאת, יצטרך להשקיע משאבים יקרים: כסף, כוח אדם, אולי חיי אדם, וזמן שצריך להיות מושקע בטיפול בכלכלה. אז הוא מוותר. נפילתו של נשיא תימן לא בהכרח תביא יציבות למדינתו, אך בטווח הקצר לא תעלה לארה”ב בנזק הכרחי.

לעומת זאת, לערעור המשטר בבחריין, השולט בשדות הנפט ומארח בסיס צבאי אמריקאי חיוני, יהיה מחיר מיידי וכבד, שיקשה עוד יותר את שיקום הכלכלה האמריקאית. במילים אחרות: אובמה עושה היכן שאפשר לעשות, אפילו להצליח, בלי לשלם מחיר.

וכן, הוא עדיין סבור שהוא, ולא נתניהו, נמצא בצד הנכון של ההיסטוריה. זה היפוך תפקידים מעניין, אך לא לגמרי בלתי צפוי. מי שנחשב לחניכם של הניאושמרנים האמריקאים – נתניהו – מציג גישה קרה, ריאליסטית, שאין בה סימפטיה רבה להמונים המסתערים בחזות חשופים למול קני הרובים והטנקים. לעומתו, מי שעלה לשלטון כמתנגד הנחרץ ביותר של הניאו-שמרנים, מי שביסס את מעמדו כמתנגד קולני למלחמה בעיראק – אובמה – הוא ממשיכו של הנשיא בוש בתמיכתו בדמוקרטיזציה של המזרח התיכון.

כמו בוש שיצא להפיל את סדאם חוסיין בלי שהצליח להבהיר עד הסוף את הקשר הישיר בין הפלתו לבין האינטרס הלאומי האמריקאי, כך יצא אובמה להפיל את קדאפי בלוב – מעשה שאין בינו ובין האינטרס הלאומי האמריקאי דבר וחצי דבר. וכמו שבוש נמנע מלנסות להכתיב לסעודים רפורמות ספציפיות, אף על פי שהאמין בצורך ליישם רפורמות כאלה ברחבי המזרח התיכון, כך גם אובמה נמנע מלנסות להכתיב לסעודים או לבחריינים מה בדיוק עליהם לעשות ואילו זכויות בדיוק עליהם לקדם.

הציבור תובע תמימות

האם אובמה תמים? המנהיגים האמריקאים כולם קצת תמימים או לפחות צריכים להעמיד פנים שהם כאלה. הציבור האמריקאי תובע מהם תמימות כזאת. הוא תובע מהם התייצבות לצד עקרונות של חירות ושוויון – זו אחת מחולשותיו הבולטות וגם אחד מסודות כוחו.

ממילא, גם אובמה תמים לפעמים, כפי שניתן היה להתרשם מהמאמץ העקר שהשקיע, ואולי עוד ישקיע, בחזון פירוק העולם מנשק גרעיני. הוא גם מחושב לעתים, כפי שאפשר להתרשם מתגובתו לאירועים בעולם הערבי.

ובכל זאת, הוא גם שונה מבוש: השימוש האינטנסיבי בחיסולים ממוקדים אמנם מוכיח שאובמה איננו נרתע מהצורך להפעיל אלימות ממוסדת בשירות הביטחון האמריקאי. אך בניגוד לבוש, אובמה מאמין הרבה פחות ביכולתה של הפגנת עוצמה אמריקאית לעצב אירועים ומגמות בשאר העולם.

כאמור, לבוחרים שלו זה דווקא מתאים עכשיו; וגם למנהיגים במזרח התיכון המרגישים משוחררים יותר לעשות כרצונם – להתעלם מאובמה.