אזעקת אמת: איראן היא כישלון מסוכן
נשף המסיכות האפלולי נגמר. המלחמה החשאית מסלימה (על אף שלא ברור מי מנהל אותה), אך האיראנים, בניגוד לסורים, לא ישלימו עם זה
נדב איל
איפשהו במערב, בבריטניה, בארצות הברית ואולי גם בישראל, מישהו למד השבוע את תמונות הפריצה לשגרירות הבריטית בטהרן. אנשים רכנו מעל מסכי מחשב וניתחו את הפרצופים שהופיעו על המסך, את בגדיהם, את הסיסמאות שנכתבו על השלטים. דוחות מודיעין נכתבו על הרקע לאירוע ועל מי שעמדו מאחוריו, מיליציות הבסיג’, אותם כוחות שדיכאו באכזריות את ההתקוממות הירוקה אחרי הבחירות ב-2009. וסביר להניח שבדוחות הללו, שנכתבו או לא נכתבו, חזר והופיע שם אחד, משמעותי מאוד – האלוף קאסם סולימאני.
לא היה צריך להיות איש מודיעין מבריק כדי להבין את הקשר שלו לאירוע; המפגינים נשאו כרזות ועל חלקן הופיע שמו. המסקנות היו מיידיות וחמורות – בלונדון, וגם בוושינגטון. האירוע בטהרן היה הסלמה מתוכננת בהנחיית משמרות המהפכה; האיש שלהם להסלמה הוא סולימאני. סולימאני הוא ראש כוח אל-קודס, זרוע העילית של משמרות המהפכה או לחלופין ארגון הטרור הבינלאומי של איראן. עבור נאמני המשטר הוא גיבור, במינוחים שלנו-מטכ”ליסט. בשנים האחרונות הוא בקע מהאפלה היחסית של הפעולות הלא רשמיות “לייצוא המהפכה” (שם קוד לפעולות צבאיות ומודיעיניות מעבר לים) אל הפוליטיקה האיראנית.
מרשימות במיוחד התמונות שלו צועד יחד עם המנהיג הרוחני עלי חמינאי. התמונות הללו מעידות על המתח הגובר בצמרת האיראנית, מתח שפרשנים במערב מתקשים יותר ויותר לנתח. לפי גישה אחת, משמרות המהפכה והמנהיג הרוחני מנסים כעת לנטרל את מחמוד אחמדינג’אד ותומכיו, שנחשבים (באורח מפתיע) לפרגמטיים יותר. הפרשנות המקובלת מזהה את הנשיא האיראני עם משמרות המהפכה, כאשר גורמים מתונים יותר (נניח יו”ר הפרלמנט עלי לארג’יאני), מנסים לחולל עימות בוטה וישיר יותר בינו ובין המנהיג הרוחני. דבר אחד ברור: היחסים בין המנהיג הרוחני והנשיא מתוחים מאוד, עד כדי כך שחמינאי דיבר השנה בגלוי על ביטול משרת הנשיא.
אי אפשר להפריז בציון החשיבות של מאבק הכוח הפנים-איראני. הילארי קלינטון אמרה בחודשים האחרונים בגלוי את מה שנלחש עד כה: המערב כבר איננו יודע מי שולט באיראן. מי מקבל את ההחלטות. בתוך אווירת חוסר הוודאות הזו, עימות עם המערב, בימים כתיקונם לא אינטרס איראני טבעי, עשוי להפוך לקלף פוליטי מכריע. לא קשה להעריך שמשמרות המהפכה ישפיעו ואולי יקבעו מי המנצח.
סולימאני הוא הדמות הקלאסית של משמרות המהפכה. הוא נולד בקום ב-1957, ככל הנראה. נסיקתו החלה במלחמת איראן-עיראק, לכאורה בשל התמחות בפעולות מעבר לקווי האויב. אם למהפכה יש בן, זה סולימאני. המעורבות העמוקה שלו בפעולות טרור בינלאומיות הובילה לכך שכבר ב-2007 הוטלו עליו סנקציות אישיות, כבוד מפוקפק מאוד. סולימאני היה מאנשי הקשר המובילים עם עימאד מורנייה, קצין המבצעים של החיזבאללה שחוסל בסוריב, והוא גם זה ששוגר על ידי השלטון בטהרן לסייע לדמשק לדכא את ההפגנות נגד משטרו של אסד.
אולי, כדי להבין מיהו סולימאני, כדאי לספר סיפור קצר על יחסיו, או מלחמתו, בגנרל דיוויד פטראוס בעיראק. באחד השבועות הראשונים של פטראוס בעיראק, ב-2008, בעודו נאבק לייצב את המדינה הקרועה והמדממת, הוא נפגש עם בכיר עיראקי ממוצא שיעי. יש לי הודעה עבורך, אמר העיראקי לגנרל האמריקאי, וההודעה היא מקאסם סולימאני. הבכיר העיראקי לא ציטט את ההודעה. הוא שלף טלפון סלולרי. על המסך, מספר פטראוס, הופיעה ההודעה הבאה: “גנרל פטראוס, עליך לדעת שאני, קאסם סולימאני, אחראי למדיניותה של איראן ביחס לעיראק, עזה, לבנון ואפגניסטן. ואכן, שגרירנו בבגדד הוא חבר בכוח אל-קודס.
מי שיחליף אותו הוא חבר בכוח אל-קודס”. היועץ לשעבר לביטחון לאומי של עיראק אמר בשנת 2010 לעיתון “שרק אל-אווסט”, ש “סולימאני הוא האדם החזק ביותר בעיראק, בלי ספק. שום דבר לא קורה בלי אישורו”. ויש רק אדם אחד שסולימאני נותן לו דין וחשבון: המנהיג הרוחני.
לפני שישה ימים התכנסו מנהיגי הבסיג’, המיליציה , כדי לשמוע את ראש כוח אלקודס. כבוד גדול. התקשורת האיראנית סיקרה את האירוע. דבריו של סולימאני מייצגים את הרוח השלטת במשמרות המהפכה. במילה אחת: אופוריה.
“ההתעוררות האיסלאמית היא קול מחריש אוזניים”, אמר הגנרל, ופנה לאמריקאים. “אתם אינכם מבינים זאת עדיין, אבל עליכם לדעת שהיום ארצות הברית איננה מתמודדת עם איראן אחת. תריסר איראן בוקעות באזור, האומות התעוררו ורואות את מזימות ארצות הברית. עליכם לדעת שמצרים היא עוד איראן. איראן שנייה. בחריין, לוב, תימן, הן עוד ועוד איראן”. הוא לעג לניסיונות ההתנקשות המערביים. “ארצות הברית והמערב, אפילו אחרי מחקרים רבים, עדיין אינן מבינות שכל בסיג’ מייחל לברכה האלוהית של מות שאהיד”. זה היה נאום יוצא דופן בתוקפנותו, מסממני הימים האלה.
בשבועות האחרונים מסתיים נשף המסכות האפלולי שעטף את העימות בין איראן למערב. השקרים המוסכמים והעמדות הפנים מתפנים לטובת כנות מפתיעה, אלימה מאוד. דוח הסוכנות לאנרגיה אטומית היה הרגע הראשון והמרשים של העידן החדש. דווקא סבא”א, החסידה הגדולה של משא ומתן ודיפלומטיה, חיסלה ביסודיות את הטיעונים האיראניים. משעה שהסכר הגדול הזה נפרץ, עניינים שנחשבו לטאבו הופכים לדיון ציבורי, גלובלי.
בישראל זה בא לביטוי בשיח ציבורי נרחב-ונחוץ מאוד – על הצורך או אי הצורך בתקיפה ישראלית קרובה ובעיקר על מחיריה האפשריים. בקהילייה הבינלאומית גוברת ההכרה בחידלון שמפגינים מוסדות האו”ם נוכח המגנים הגדולים של איראן, הרוסים והסינים. ההתבטאויות והצעדים הולכים ומחריפים, מברלין ועד וושינגטון.
לא עוד דיבורים כלליים על המתנה לסבב נוסף של שיחות, אלא ניתוק מוחלט של היחסים הפיננסיים עם איראן, כפי שעשתה בריטניה לפני כמה שבועות. ואילו איראן עצמה, כפי שאפשר לראות מהציטוטים של סולימאני, הולכת ומאמצת לעצמה עמדה מתגרה וחד משמעית – וזה לא עניין רטורי. כאשר האיראנים יוזמים את רציחתו של שגריר סעודיה על קרקע ארצות הברית, הם אומרים למעשה שכל רסן הותר, כל גבול נחצה ועוד ייחצה.
ההסלמה כבר כאן. המלחמה כבר כאן. זו עודנה מלחמה מוגבלת, אבל האש מתפשטת. כאשר בסיס טילים חשוב
של איראן חווה פיצוץ אימתני שהורג עשרות וביניהם קצינים בכירים, זו כבר לא פעולה כירורגית של ארגוני ביון. ואם אכן נגרם נזק משמעותי למתקן הגרעיני סמוך לאיספהאן, שבועיים לאחר מכן, המסקנה היא שהמתקפה על תוכנית הגרעין קפצה שלב, אולי כמה שלבים. יש רק עניין אחד: בכלל לא בטוח מי מבצע את הפעולות הללו. אל תתרשמו מקריצות העין. שורה ארוכה של גורמים, מחוץ לאיראן וגם בתוכה, מעוניינים בפגיעה במשטר. ההנחה הסמויה שמדובר בעבודתו של ארגון ביון מערבי היא לאו דווקא נכונה. מצד שני, אולי יש מישהו אצלנו שמעוניין שידיעות כאלה יתפרסמו; עובדה, הידיעה על הפגיעה באיספהאן יצאה מכתבת ה”טיימס” בירושלים.
העימות עמם נע ממאבק חשאי והתנקשויות ממוקדות לעבר פגיעה אסטרטגית במתקנים צבאיים איראניים. לפגיעות מהסוג הזה עשויות להיות משמעויות אסטרטגיות. הן אינן בבחינת “עיכוב” תוכנית הגרעין האיראנית ואפילו לא הטמנת וירוס מחשבים מתוחכם. המאבק בין איראן למערב נע אל ה”קאזוס בלי”, סיבה למלחמה. אל מול פעולות מהסוג הזה, המשטר האיראני נוקט, וינקוט, שורה של פעולות משל עצמו. יש כאלה במערב שטוענים כי הפריצה לשגרירות הבריטית נועדה להסיט את תשומת הלב הציבורית באיראן מהמתקפות על מתקניה הצבאיים.
הרס השגרירות עשוי להיקרא כרמז איראני אסטרטגי למערב ולעולם: שימו לב, אתם פוגעים בנו אבל אנחנו יכולים לפגוע גם בכם. יש לאיראן ולמשמרות המהפכה מספיק מטרות נוחות ומיידיות לפגיעה, בין אם מדובר במפרץ הפרסי או באיראן עצמה. בניגוד לסורים, אחרי ההפצצה של הכור הגרעיני בדיר א-זור, המשטר האיראני אמר למעשה: לא נבליג הבלגה גמורה על פגיעה משמעותית בבסיסים אסטרטגיים. אנחנו יכולים להגיב. אנחנו נגיב. עכשיו, כאשר מחירי הנפט גואים והמצב מדיף ריח של אלימות, שורה של גורמים בינלאומיים ינסו לכבות את התבערה הזו. אולי ניכנס שוב לתקופה ארוכה של רגיעה יחסית. אחרי השבועיים האחרונים, הסבירות לכך נראית מוגבלת.
מעטים אלה שהעריכו כי כך יתפתח העימות עם איראן. התרחיש המוביל היה מתקפת פתע אווירית, מאסיבית – ולפניה אולי גל של התנקשויות ומקרי חבלה. המציאות שנוצרת שונה לגמרי, ודומה הרבה יותר למלחמת התשה. גורמים עלומים מפוצצים לאיראנים בסיס חשוב. האיראנים מגיבים בנקודה אחרת בעולם, או בחיסול יחסיהם עם בריטניה. אפשר לנחש שזה לא יהיה הסוף. ההיסטוריה מלמדת שבקרוב נשמע על כוננות גבוהה במוסדות ישראליים ויהודיים ברחבי העולם.
בלי קשר לעימות החריף שמיוחס לצמרת הישראלית סביב אפשרות התקיפה, הממשלה הנוכחית סוטה בהצהרותיה הפומביות מהקו הישראלי הקלאסי בנושא הגרעין האיראני. הקו הזה נוסח לראשונה על ידי רבין, ואומץ מאוחר יותר בממשלות שרון-אולמרט. כל הממשלות הללו עשו פעולות נדרשות, וחלקן אמיצות מאוד, להבטחת אינטרסים ביטחוניים ישראליים. אבל הקו הדיפלומטי שנקטו היה שונה בתכלית מהרטוריקה של נתניהוברק.
האמירה היסודית הייתה תמיד זהה: עניין הגרעין האיראני איננו בעיה ישראלית אלא בעיה עולמית. ישראל איננה מתיימרת להוביל פומבית את הטיפול בבעיה. מאחורי הקלעים, הדברים נאמרו מפורשות – ישראל לא רק שאיננה מתיימרת, היא לא רוצה. האינטרסים הלאומיים של ישראל מכתיבים קואליציה עולמית נגד איראן, וקשירת קשר זהות עמוק בין המאבק באיראן ובין ירושלים עשוי להוביל לתוצאה הפוכה. הדיבור הזה על דיפלומטיה הסתיר מהויות. אם וכאשר היה קורה אירוע באיראן, אף גורם ישראלי לא היה בהכרח ממהר לתדרך עיתונאי זר על מהות האירוע.
כאשר מנהיגיה של ישראל היו נשאלים פומבית, הם היו נמנעים מקריצת עין. כולם מבינים קריצות עין. שרון-אולמרט העדיפו שישראל תישאר מאחורי הקלעים. בא נתניהו, ופתאום איראן היא גרמניה ואנחנו ב-1938 וצריך לגייס את התקשורת העולמית וכו’ וכו’. יאמרו הקברניטים הישראלים הנוכחיים: המידע שברשותנו שונה ומדאיג יותר מזה שהיה אצל קודמינו. אנחנו חייבים לפעול כך. לא כולם מסכימים, והראיה לכך היא הראיון שהעניק ראש המוסד לשעבר מאיר דגן לאילנה דיין ב”עובדה” השבוע. חזקה עליו ועלינו שהוא מעודכן למדי.
העיסוק בנו מפתה מאוד. אבל אנחנו איננו המרכז. יתרה מזו, מה שנראה כהתעצמות איראנית הוא גם אשליה. המפסידים הגדולים, בין אם יודו בכך או יתמכרו לסיסמאות לאומניות, הם האיראנים עצמם. אל מול עיראק מוחלשת והתקפלות אמריקאית מאפגניסטן, בעיצומו של גל מהפכות בעולם הערבי, איראן יכולה הייתה להפוך למנהיגה אזורית גם ללא תוכנית גרעינית צבאית. היקף האוכלוסייה, רמת החינוך, הכנסות הנפט, המצב הפוליטי, כל אלה היו יכולים להוביל אותה לעשור של פריחה מדינית וכלכלית.
אך המהפכה האיסלאמית, שעד היום לא הצליחה לשחזר את רמת החיים באיראן בשלטון השאה פהלאווי, סבה עכשיו על עקביה. במשך עשרות שנים ניסתה איראן בדרכה המגושמת לקבל הכרה גלובלית. מאמצים אדירים הושקעו ביצירת מסד יחסים עסקי ואפילו פוליטי עם מדינות באירופה, באסיה ובדרום אמריקה. עכשיו, בעשור הרביעי של המהפכה, האיראנים מוצאים את עצמם בדיוק היכן שהתחילו. העולם המערבי הביט בהם בדאגה ובשאט נפש אז, והוא שב להביט בהם באותו מבט כיום, למעלה מ-30 שנים לאחר מכן.
האיראנים יכולים לספר לעצמם שהאזור כולו הופך לאיראן, אבל בטהרן יש עדיין הפסקות חשמל יזומות בגלל מחסור באנרגיה. וזה באחת מיצרניות הנפט הראשונות בעולם. לאיראן אין יכולת זיקוק עצמאית, התעשייה שלה מיושנת, הכלכלה מקרטעת, מושחתת וסגורה. התמיכה העממית במהפכה התחלפה במרד גלוי שדוכא באמצעים האלימים ביותר.
ראשיה הצבאיים הם קורבן להתנקשויות, ובסיסיה סובלים מחדירות ומפיצוצים מסתוריים. איראן היא מדינה שנואה, מבודדת, כזו שמעוררת אפילו אצל הבריטים קרי המזג תגובות נרגשות של מיאוס. ב-1979 האיראנים השתלטו על השגרירות האמריקאית, וב-2011 הם הרסו את השגרירות הבריטית. הרפובליקה האיסלאמית של איראן היא כישלון. כישלון מסוכן.
Nice piece of sionist propaganda