מפוחדים? גם אנחנו
אם האמריקאים נחושים ומדברים על תקיפה אפשרית באיראן, איך זה שהם לא מוכנים להטיל סנקציות על הבנק המרכזי במדינה?
בן כספית
אם אמריקה תתקוף מתישהו באיראן, אפשר יהיה להגיד שהסימן הפומבי הברור הראשון להתפתחות זאת אירע אתמול, 20 בדצמבר 2011. אחרי סדרה ארוכה של התבטאויות רופסות, איתותים סותרים וגמגומים מביכים, שר ההגנה של ארצות הברית, ליאון פאנטה, אותו שר בדיוק ששפך עלינו מים קרים בנושא האיראני בשבועות האחרונים, מתיישר ימינה: לוח הזמנים של גרעין מבצעי באיראן מתקצר ל”תוך שנה”, וארה “ב, כך טען פאנטה, לא תיתן לזה לקרות. כן, אם יהיה צורך, היא תשתמש בכוח. פאנטה אמר את הדברים בראיון מוקלט, תוך שהוא מלכסן מבט נחוש למצלמה. יכול להיות שהם הבינו סוף-סוף?
אז זהו, שממש לא בטוח.
מה שהם הבינו זה שסדרת ההתבטאויות התבוסתניות שלהם גורמת נזק אדיר, מלבה את אש הגרעין באיראן ודוחפת את האייתוללות להמשיך בכל הכוח קדימה. ב”פורום סבן” האחרון הדברים הגיעו לשיא בדבריו של פאנטה עצמו. הדיאלוג בין הישראלים לאמריקאים היה דו-שיח בין חירשים, כשהאמריקאים מדגישים שוב ושוב את כל החסרונות שבתקיפת איראן, והישראלים מסבירים להם, בתגובה, שאף אחד לא מאמין לארצות הברית כשהיא אומרת ש”כל האופציות על השולחן”.
עכשיו, עושה רושם, הם הבינו לפחות את הנקודה הזו; שגם אם לא מתכוונים לתקוף, חייבים לאיים ברצינות ובקול רם. להיראות כמי שמתכוונים לתקוף. הרי הפעם היחידה שבה השעתה איראן את התוכנית הצבאית שלה בנושא הגרעין הייתה ערב הפלישה האמריקאית לעיראק. מה שמוכיח שהאיראנים מבינים כוח ולא מתנדבים להיכנס עם הראש בקיר.
לוח זמנים חדש
עכשיו, סוף-סוף, עושה רושם שגם הקיר הבין את זה. הסנונית הראשונה הייתה במאמר שכתב שגריר ארה”ב בישראל דן שפירו במעריב לפני כמה שבועות, אחר כך באו דברים שאמר דניס רוס בשבוע שעבר, ועכשיו בא הבום של פאנטה.
הלאה: מה פירוש לוח הזמנים החדש הזה, כדבריו של פאנטה, שמדבר על “תוך שנה”? מתברר שהשמחה מוקדמת. לא, האמריקאים לא סבורים שתוך שנה יש פצצה מבצעית באיראן. הם סבורים שהאיראנים נמצאים במצב שבו “זמן ההסתערות” שלהם לפצצה הוא שנה אחת, פלוס-מינוס. מרגע שהם יגיעו להחלטה שהם מסתערים, או מתגנבים לפצצה, החלטה שתחייב את גירוש פקחי האו”ם ועימות פומבי עם העולם, תחלוף שנה עד שתושג המטרה הסופית. האיראנים לא קיבלו את ההחלטה הזו עדיין. לכן מדובר בשנה, אבל לא ברור ממתי מתחילים לספור אותה.
והנה עוד כמה הסתייגויות: אם האמריקאים כל כך נחושים ומדברים על אופציה מבצעית, איך זה
שהם לא מוכנים אפילו להטיל סנקציות על הבנק המרכזי של איראן? הסנאט מוכן, בית הנבחרים מוכן, גורמים בממשל מוכנים, הבית הלבן לא.
אפילו לא לשמוע על זה. למה? זה פשוט: סנקציות על הבנק המרכזי של איראן זה משבר נפט, זה עליית מחירי דלק תלולה, וזה אומר שהסיכויים של ברק אובמה להיבחר שוב לנשיאות בנובמבר הבא דומים לסיכויים של בשאר אסד להיות נשיא סוריה באותו תאריך. מכיוון שלאובמה אין כוונות להתאבד, הוא משאיר בינתיים את הבנק המרכזי של איראן מחוץ למשחק. אז התקפה? ברור שלא.
בסוף, מאיפה שלא נסתכל על זה, נגיע לאותה מסקנה עצובה: בשבילנו הגרעין האיראני הוא שאלה של חיים; בשביל אמריקה זו שאלה של יוקר מחיה. עד אחרי נובמבר האמריקאים תקועים עם הבחירות, ולכן קשה להאמין שיתקפו משהו או מישהו. ואחרי נובמבר, זה עלול להיות, על פי לוח הזמנים, מאוחר מדי. מפוחדים? גם אנחנו.
yep the sky is falling — it almost fell until we spent 3 trillion in iraq, another 5 trillion ought to do it eh?