Fiasco of the Economic War

<--

כישלון המלחמה הכלכלית

ארה”ב ממשיכה לדבוק בסנקציות על טהרן, אף שאלו לבדן הן ערובה לכישלון. טוב שיש מי שנוקט גם אמצעים אחרים

אלי אבידר

לצד הסנקציות הדיפלומטיות והכלכליות על טהרן, מתקיימת בארבע השנים האחרונות מלחמה חשאית על אדמת איראן, שגולשת בהדרגה לפעילות כמעט צבאית.

הפרסומים הזרים, המדווחים בשטף על תולעי המחשבים, על תקלות מסתוריות, על פיצוצים במתקנים צבאיים ולבסוף על פגיעה פיזית במדענים ובמומחים, מצביעים על תמונה ברורה: בין כל הכוחות הפועלים לסיכול התוכנית האיראנית, מישהו החליט שדיפלומטיה ולחצים כלכליים לבדם לא יועילו, והחל לפעול באופן ישיר ובעוצמה הולכת וגוברת.

לא מדובר בארצות הברית. לאחר חיסולו בלב טהרן של מוסטפא אחמדי רושאן, סגן ראש המתקן להעשרת אורניום בנתנז, הקפידו האמריקאים להרחיק את עצמם מהפעולה בכל דרך אפשרית. וושינגטון סבורה עדיין שסנקציות כלכליות, אם אלו תקיפות מספיק, יכולות לעצור את האיראנים. זהו הרקע לתסכול הישראלי שהביעו גורמי שלטון שונים השבוע. בירושלים לא שותפים לאמונה הכמעט דתית של האמריקאים בסנקציות.

מאז סיום המלחמה הקרה, הפכו הסנקציות הכלכליות לכלי מרכזי בניהול סכסוכים בינלאומיים, מאחר שתג המחיר הנלווה אליהן נמוך מזה הנלווה לפעולה צבאית ישירה. ארצות הברית היא המובילה בעולם בשימוש בסנקציות: מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד היום היא הטילה סנקציות על לא פחות מ-45 מדינות .

אלא שדווקא ההיסטוריה האמריקאית מוכיחה שמשטרים סוררים מסוגלים לעמוד ואף לפרוח תחת סנקציות. הדוגמה המובהקת ביותר היא החרם על קובה, שנמשך מאז 1960. למרות כל מאמציה, לא הצליחה וושינגטון לגרום לאזרחי קובה להדיח את קסטרו, ורק בריאותו הרופפת של הרודן גרמה להחלפתו באחיו ראול.

חייבים לשלב גם פעולות חשאיות

גם לישראל ניסיון לא מוצלח עם סנקציות כאפיק פעולה יחיד. ניצחון חמאס בבחירות לרשות הפלסטינית ב-2006 והשתלטותו האלימה על רצועת עזה הביאו להטלת סנקציות שגובו במצור ישראלי על הרצועה; התקווה הייתה שהעם הפלסטיני יבין בעצמו את הנזק שגורם לו חמאס ויפעל להחליפו.

אולם דווקא בשל המצור הפכו כל תושבי הרצועה לתלויים בשלטון, וישראל נאלצה לפנות לפעולה צבאית כדי להפסיק את ירי הרקטות לתחומה. למעשה, בכל אחד מהמקרים בהיסטוריה של המזרח התיכון, שכללו שימוש בסנקציות כלכליות ככלי להשגת יעדים מדיניים, ללא הפעלת מנופים נוספים, הנזק היה גדול לאין שיעור מהרווח.

בחודש שעבר מלאו שש שנים להחלטה 1737 של מועצת הביטחון, שהתירה את הסנקציות על איראן, וביניהן אי-אספקת

חומרי גלם, ציוד וטכנולוגיה להעשרת האורניום, לפעילות גרעינית ולטילים בליסטיים; איסור על יצוא אמצעי לחימה לאיראן; הקפאת נכסים; מגבלות תנועה על אישים איראנים ועוד.

האמריקאים ניגשו לביצוע המשימה ברצינות, ומאוחר יותר גם החלו ללחוץ על בנקים וגופים פיננסיים במטרה להגביל את הקשרים העסקיים של טהרן. בדיעבד, ברור שלהיטותה של איראן להשיג נשק גרעיני רק גברה. מאידך, היו אלו הצעדים החשאיים שננקטו נגד תוכנית הגרעין אשר הצליחו לעכב אותה, גם אם לא לעצרה כליל.

המסקנה מן הניתוח ההיסטורי ברורה: הסנקציות לבדן לא יועילו, ויש לשלבן בפעולות חשאיות ישירות ובאופציה צבאית רצינית על השולחן. אירועי השבועות האחרונים מצביעים שיש כבר מי שמבינים זאת.