Impressions of a Visit to Washington D.C.

<--

רשמים מביקור בוושינגטון

ישראל בינתיים אינה כלי משחק משמעותי בבחירות בארה”ב, אך העולם מבין שהקואליציה חשובה בגלל יכולתה לשנות סדרי עולם בנוגע לתקיפה באיראן והתנעת המשא ומתן

בן טיין | 16/5/2012 14:28

השבוע סיימתי ביקור בוושינגטון בה התגוררתי עד לפני מספר שנים. עיר מיוחדת היא וושינגטון – מלאת ברים, מסעדות ושאר מקומות בילוי – הייחוד שלה הוא שבכל בר או מסעדה מיד פותחים המסובים בשיחה אודות פוליטיקה גלובלית, התפתחויות כלכליות הרות-גורל או סכסוך מדיני זה או אחר.

בביקורי פגשתי בחבריי המקומיים שעדיין עובדים בעיר. חלקם ממוקמים בעמדות מעניינות בממשל האמריקאי, אחרים בבנק העולמי ויש כאלה שנמצאים על קו התפר שמחבר את המגזר הפרטי והמגזר הציבורי.

קיוויתי לשוחח עם חבריי אלה על כל אותם נושאים שלא תמיד עולים בשיחות הסלון בארץ: מה קורה בימים אלה באפגניסטן ובפקיסטן, האם הגישה של נשיא ארה”ב ברק אובמה כלפי מדינות אסיה תניב תוצאות רצויות, מה יהא אחרי פסגת הג’י-8 הקרובה וכמובן, מי יהיה סגן הנשיא המיועד של מועמד הרפובליקנים לנשיאות, מיט רומני.

אולם, כל חבריי דווקא רצו לשוחח איתי על נושא אחד ויחיד. הם רצו להבין ממני מה בדיוק קרה בארץ בשבוע שעבר וכיצד הצליח ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו להבטיח לעצמו שנה וחצי נוספות בשלטון.

הקואליציה בישראל חשובה

הפוליטיקה הישראלית מרתקת את אנשי וושינגטון. לשמחתי, ישראל בינתיים, אינה הופכת לכלי משחק בעל משמעות בבחירות הקרובות בארה”ב, אך העולם מבין שהקואליציה בישראל חשובה בגלל יכולתה של ישראל לשנות סדרי עולם בשני תחומים עיקריים: תקיפה באיראן ממנה כולם חוששים והתנעת תהליך שלום אמיתי לו כולם מצפים. לכן, רוב שיחותיי עסקו בהשלכות הצטרפותה של “קדימה” לקואליציה אותה סיכמתי בשתי מילים: אופורטוניזם פוליטי.

מדהים

שבעיר כה צינית כמו וושינגטון, האופורטוניזם של הפוליטיקה הישראלית נשמע כל כך יוצא דופן. הרי גם אובמה, שהצהיר על תמיכתו בנישואים של זוגות חד-מיניים, עשה זאת בעיקר משום שהוא זקוק לתמיכה הכספית של התורמים הליברלים הגדולים.

אצלנו, בנימין נתניהו, אהוד ברק ושאול מופז קראו את הסקרים, הבינו איזו תמונה פוליטית עלולה להצטייר בחמישה בספטמבר והצליחו לתפוס את יאיר לפיד ושלי יחימוביץ’ עם המכנסיים למטה.

אין מנהיג רציני

החברים הפגינו בקיאות מרשימה בנבכי הפוליטיקה הישראלית והיו מלאי תקווה שהקואליציה הנוכחית עם קדימה תאזן את שר החוץ אביגדור ליברמן ושאר החברים סביב שולחן הממשלה. נאלצתי לנפץ את תקוותיהם ולהסביר שגם עם קדימה בפנים אין לצפות לגדולות ונצורות בנושא הפלסטיני וגם לא יהיה כל שינוי בנושא איראן.

“יש בחירות בנובמבר אצלכם”, הזכרתי להם, “נדבר אחריהן”. הוספתי שגם עם קדימה בקואליציה, נתניהו עדיין שבוי בידי אנשי מפלגתו ולראיה סיפרתי להם על מבוכתו האחרונה של נתניהו בועידת הליכוד יממה לפני צירופה של קדימה לממשלה.

חבריי הביטו בי בעיניים עצובות, מיואשות וגם קצת מרחמות. אחר כך דנו קצת בסיבות לכך שאין מנהיג ישראלי רציני שמצליח לקבץ סביבו תמיכה רחבה מספיק שתאיים על שלטונו של הליכוד, והאם הסטטוס-קוו מצביע על חוסר רצון בישראל ליישב את הסכסוך אחת ולתמיד.

רק אחרי שעה ארוכה הצלחתי לשכנעם שכדאי לדבר על נושאים אחרים ופחות מייאשים. למשל, על המצב באפגניסטן ובפקיסטן.