Surviving without Obama

<--

כאשר הנשיא האמריקאי חפץ ביקרו של מנהיג אופוזיציה של מדינה ידידותית, העשוי לנצח בבחירות באותה מדינה, הוא ייפגש אתו בעת ביקורו בוושינגטון. כך, למשל, הנשיא ברק אובמה שוחח כשעה עם מנהיג האופוזיציה השמרנית דייוויד קאמרון בעת ששהה בבירה האמריקאית, כל זאת למרות העובדה שראש הממשלה הבריטי אז גורדון בראון, איש הלייבור, היה קרוב יותר מבחינה פוליטית לנשיא הדמוקרטי.

הנה ניחוש לא-פראי: הנשיא אובמה לא ייפגש עם מנהיגת מפלגת העבודה שלי יחימוביץ’ או עם ראשי האופוזיציה הישראלית אם יבקרו בוושינגטון בשבועות הקרובים. הסיבה לכך אינה נעוצה בחשש שפגישה כזאת עשויה להצטייר כהתערבות אמריקאית במערכת הבחירות בישראל. אחרי הכל, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, קידם בתופים ובמחולות את מיט רומני כאשר המועמד הרפובליקאי לנשיאות ביקר בירושלים בשיא מערכת הבחירות בארצות הברית. מהבחינה הזאת, פלירטוט פוליטי קצר עם יחימוביץ’, ציפי לבני או יאיר לפיד עשוי להיות מעין נקמה מתוקה מצד הנשיא הדמוקרטי, שיחסיו עם ראש הממשלה אינם חמים במיוחד, אם להשתמש בלשון המעטה.

ייתכן שלבני ואהוד אולמרט, שהשתתפו בכנס שערך באחרונה מכון סבן בוושינגטון, השלו את עצמם שאובמה יקפוץ לביקור חטוף באירוע, שהיה מעין מסיבת פרידה לשרת החוץ היוצאת הילרי קלינטון. ביקור כזה היה יכול לספק הזדמנות צילום מצוינת ליריבים הפוליטיים של נתניהו ומסר לציבור הבוחרים הישראלי: הנשיא האמריקאי חפץ ביקרו של אולמרט.

זה כמובן לא קרה. במקום זאת ייחד אולמרט חלק גדול מדבריו בכנס סבן להתקפות אישיות ופוליטיות על נתניהו והאשים אותו בהתערבות במערכת הבחירות האמריקאית ובמאמץ לפגוע בסיכויי אובמה להיבחר מחדש – על ידי ניסיון לעורר בקרב הבוחרים היהודים האמריקאים את הרושם, ש”רומני ידהר לבית הלבן על כתפי ישראל”.

הבעיה היא, שלפעמים נדמה שאולמרט מנסה ליצור את הרושם, שהוא עצמו ידהר לבית ראש הממשלה בירושלים על כתפי הנשיא האמריקאי. אולמרט איננו היחידי בין ראשי מחנה השלום הישראלים והפובליציסטים, הצופים שמאבק דמים דיפלומטי ביו אובמה לנתניהו יחולל שינוי במערך הכוחות האלקטורלי בישראל. שינוי שיגרום לישראלים להעניש את נתניהו בקלפי מפני שיגיעו למסקנה שהוא פוגע בנכס אסטרטגי ישראלי מרכזי – היחסים עם וושינגטון.

הציפיות לתרחיש כזה מבוססות בעיקר על המאבק שהתנהל ב 1991 בין ממשל הנשיא ג’ורג’ בוש ובין ראש הממשלה אז יצחק שמיר. המאבק אז התמקד בשימוש של ישראל בסיוע הכספי אמריקאי כדי לבנות התנחלויות. האמריקאים לחצו, והישראלים נכנעו בסופו של דבר, תוך כדי פגיעה קשה ביוקרה של שמיר, שנכשל בניסיונו להיבחר שוב כראש הממשלה ב 1992.

ואולם המציאות הגלובלית והפוליטית (האמריקאית והישראלית) היתה אז שונה לחלוטין מזאת של היום. ארצות הברית נהנתה אז ממעמד גלובלי בלתי מעורער לאחר קריסת הגוש הסובייטי, ובוש, שעמד בראש קואליציה בינלאומית ומזרח תיכונית, הביס את סדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה. בוש ועוזריו העריכו, שמאבק עם ממשלת הליכוד לא ישפיע על הקול היהודי, שהרי רוב הבוחרים היהודים יצביעו בכל מקרה בעד המועמד הדמוקרטי לנשיאות. השיקול החשוב ביותר במערכת השיקולים האמריקאיים היה: האופוזיציה הפוליטית בהנהגת יצחק רבין הצטיירה כחלופה ריאליסטית לליכוד ולבעלי בריתו, שתיהנה מתמיכה ציבורית רחבה.

אבל היום הדברים נראים אחרת. הכלכלה האמריקאית והגלובלית לא השתקמה עדיין מהמשבר הגדול שחוותה והמעמד האסטרטגי של ארה”ב במזרח התיכון נחלש מאוד, כל זאת בשעה שהאמריקאים משקיעים מאמצים בחיזוק מעמדם במזרח אסיה, והתלות של הכלכלה האמריקאית במקורות האנרגיה במזרח התיכון מתחילה להצטמצם.

מבחינה זאת, הבית הלבן אינו נתון תחת לחץ רציני לטפל בסכסוך הישראלי-הפלסטיני, ומאבק עם ראש ממשלת ישראל הוא הדבר האחרון שאובמה זקוק לו בימים אלה, במיוחד אם הדבר יפגע בסיכויים של מועמדים דמוקרטים כמו קלינטון לזכות בקול היהודי ב 2016.

ייתכן שמערכת השיקולים האמריקאית היתה משתנה, אם היתה בישראל אופוזיציה מגובשת, תחת הנהגה הנהנית מיוקרה ציבורית גדולה, ואם הנהגה זו היתה מציגה תוכנית מדינית חלופית ברורה לזאת שאימצה הממשלה הנוכחית.

עם מנהיג או מנהיגה כאלה היה אובמה עשוי להיפגש בוושינגטון. אבל הנשיא אינו מתכוון לנהל במקומם את המערכה הפוליטית בישראל. הפוליטיקאים הישראלים לא ידהרו על כתפיו לבית ראש הממשלה בירושלים.