The Man for the Budget Cuts

<--

נתחיל מהסוף: ההחלטה של הנשיא אובמה למנות את צ’אק הייגל לשר ההגנה נתקלת בוושינגטון בגבות מורמות, שלא לומר בתימהון מסוים. הרי בקרב הזה לא יהיו מנצחים. לא הייגל, שאם ימונה יגיע חבוט ומוכה למשרה הזו; לא אובמה, שינהל קרב בשטח בנוי על אדם שנתפס פעם אחר פעם בהתבטאויות בעייתיות, בין אם זה כלפי איראן או נגד הקהילה ההומו-לסבית; ואפילו לא הרפובליקנים, שיילחמו בסנאטור וגיבור מלחמה מווייטנאם, ששירת לצדם באותה מפלגה ממש. זה יהיה מכוער. למען האמת, זה מכוער כבר עכשיו.

אבל בין זה ובין תפיסות היסטריות כאילו הייגל יפקיר את ישראל יש מרחק רב. ביחס לישראל, הייגל הוא ריאליסט רפובליקני. פעם הדינוזאורים האלה נהגו לרעות בחופשיות בשדותיה של האימפריה האמריקאית, עד שנכחדו כמעט לגמרי. הניסיון להציג אותו כמין אויב ישראלי אנטישמי הוא מגוחך. נכון, הייגל היה רוצה שארצות הברית תשוחח ישירות עם איראן, ולא, הוא אינו סבור שמלחמה היא תוצאה הכרחית של משבר הגרעין שם. הוא רוצה להימנע ממנה כמעט בכל מחיר. אבל בכך הוא לא שונה מהאובמה וגם לא מהילרי קלינטון. הייגל מבין שישראל היא בעלת ברית, אבל אין לו שום יחס ערכי כלפי ישראל. זה לא דבר מעורר תקווה במיוחד, אבל גם לא חדש.

בוושינגטון היו כאלה רפובליקנים תמיד, בדרך כלל אלה שהטיפו לישראל לדבר עם אש”ף. זוכרים את ג’ים בייקר, שאמר “לעזאזל היהודים, הם ממילא לא יצביעו לנו?” או קרא בקול רם את מספר הטלפון של הבית הלבן ואמר על ישראל: “הם יודעים את הטלפון שלנו?” זוכרים את קיסינג’ר, שלחץ ולחץ את ישראל בשורה של נושאים? וג’ורג’ שולץ והוועידה הבינלאומית שלו?

מתפללים לכישלונו

הטיעון שמציג את הייגל כאנטי-ישראלי יהיה אחד המרכזיים נגדו בשימועים בסנאט, אך מתחת לסיפור הברור הזה, שכולם כותבים ומדברים עליו, יש גם סיפור רקע, לא פחות עוצמתי ואולי יותר.

הייגל אינו ממונה על ידי אובמה בגלל איראן או תהליך השלום במזרח התיכון; אלה עניינים שאובמה ינהל בעצמו, כאחד הנשיאים הריכוזיים ביותר בתחומי החוץ שאמריקה ידעה מאז ניקסון. הייגל ממונה בגלל מספר, והמספר הוא 700 מיליארד דולר. זה, פחות או יותר, סך ההוצאות של אמריקה על ביטחון. והמספר הזה צמח ביותר מ-100 אחוז (כן, זו לא טעות) בעשור האחרון. ההתנפחות הזו היא תוצאה של שתי מלחמות – באפגניסטן ובעיראק.

עכשיו, כשהמלחמות נגמרו, צבא של לוביסטים פועל לכך שהכסף ימשיך לזרום בכל זאת. מי מעסיק אותם? עשרות מיליארדים מהכספים זורמים בכל שנה לחברות פרטיות, תעשייתיות, קבלני שירותי ביטחון ואחרים.

קל הרבה יותר לספר

לציבור האמריקאי סיפור על עמדותיו של הייגל כלפי ישראל, איראן וחמאס, מאשר להסביר שיש פה ניסיון לגונן על ממסד צבאי-תעשייתי. לא שכל מי שיוצא נגדו עושה זאת מסיבות כלכליות, אבל הבה נגיד שיש מאחורי הטיעונים הערכיים גם תעשייה שלמה שמאוחדת בתפילתה שהייגל ייפסל.

לממסד הביטחוני יש סיבה טובה: הגיבור של הייגל, האיש שתמונתו תלויה בלשכתו, הוא הנשיא לשעבר דוויט אייזנהאואר, מצביא הנחיתה בנורמנדי אך גם נשיא אמריקאי שהאמין בפחות מלחמות ופחות הוצאות ביטחון. בנאום הפרידה שלו אמר אייזנהאואר דברים שעד היום מהדהדים בוושינגטון בגלל חריפותם: “השילוב של ממסד צבאי אדיר ותעשיית נשק גדולה הוא חדש בחוויה האמריקאית. . . במעגלי הממשלה עלינו לשמור נגד השגת השפעה בלתי מותרת, בין אם מתוך כוונה או לאו, של הממסד הצבאי-תעשייתי. אסור שניתן לשילוב הזה לסכן את חירותנו או את התהליך הדמוקרטי”.