החלטתו של ברק אובמה למהר ולבקר בישראל מזכירה את ההחלטה המוקדמת מדי להעניק לו את פרס נובל לשלום. כאז כן עתה, הציפיות הן חזות הכל. הבית הלבן, כדרכו, “מנמיך ציפיות”, כי ציפיות מחייבות פעולה. אובמה איננו מביא עמו תוכנית מדינית חדשה, על תיווך בין ישראל לפלסטינים מוקדם עדיין לדבר, וכדי להחליף רעיונות על איראן אין צורך בביקור. נאום לאומה, כפי שאובמה מתכוון לשאת, הוא בהחלט אירוע שדורש הופעה חיה; לא ראוי לשאתו ביוטיוב. אבל הבחירות בישראל, אפילו וושינגטון יודעת, כבר הסתיימו, ולמה הוא מצפה, שהציבור ייצא לכיכרות?
לאובמה אין אמנם למה לצפות מממשלת ישראל, אבל לציבור שוחר השלום בישראל יש למה לצפות מאובמה. מדוע, למשל, לא יפתיע ויציג חזון מעשי שאיננו מסתפק רק בסיסמה “שתי מדינות לשני עמים”. שיאמר בפירוש שארה”ב מוכנה כבר עכשיו להכיר במדינה פלסטינית עצמאית, שיציג מפה עם גבולות ישראל ופלסטין, שיבהיר מה תהיה מדיניותה של ארה”ב אם תמשיך ישראל לבנות בשטחים, שיציע סיוע ישיר לממשלה הפלסטינית, כזה שיסלק את האיום הישראלי הקבוע על כספי המסים של הרשות.
זה מה שנדרש מנשיא שרואה בסכסוך הישראלי־הפלסטיני איום על מעמדה המתכרסם של ארה”ב במזרח התיכון. הוא אינו יכול להסתפק בעמידה שחוחה כקבצן בשער ולבקש מישראל מחוות לפלסטינים.
שחרור אסירים או העברת שטחים נוספים לאחריות פלסטינית, חשובים ככל שיהיו, הם עלבון למושג “פתרון מדיני”. אפשר כבר לדמיין את הוויכוח הסוער בכנסת בשאלה אם לשחרר אסירים, כמה ואת מי. העברת שטחים לרשות עלולה לפוצץ את הקואליציה שרק הרגע נתפרה בתפרים עדינים, וזאת כמובן בתנאי שנתניהו ייעתר לתחינתו של אובמה. “המחוות”, ולא המחיר האמיתי שישראל נדרשת לשלם, יהפכו למוקד השיח הציבורי. זה כנראה המרב שלו יכול אובמה לצפות, ואם זאת הגדרתו להנמכת ציפיות, מוטב שיוותר על הביקור. לבוא בלי תוכנית מדינית זה דבר אחד, להעליב את שוחרי השלום בישראל ובפלסטין, זו כבר פגיעה אסטרטגית ישירה בציבור שיצטרך יום אחד להשתכנע ולשכנע ברצינות כוונותיה של ארה”ב.
זהו הרי אותו ציבור שאובמה מבקש עכשיו לרכוש את אמונו ותמיכתו. תמיכה במה בדיוק? אמון במי? האם ההתחייבות ההיסטורית שארה”ב תערוב לביטחונה של ישראל נוגעת רק לרכבות אוויריות עמוסות תחמושת? למיצג הפלא “כיפת ברזל”? למכירת מטוסי על ופצצות על? תפישה כזאת, שמדירה את השלום ממשוואת הביטחון, מציבה את תהליך השלום במעמד של שופט קו פוליטי שתפקידו לסמן את ההבדל בין ימין לשמאל בישראל. בסך הכל עניין פנימי ישראלי שארה”ב אינה אצה להתערב בו, קל וחומר לסכן את צווארה בתיווך אקטיבי. כשזאת ההגדרה האמריקאית לתהליך השלום, אין באמת למה לצפות.
אזרחים ישראלים אינם זקוקים לאובמה שינמיך את ציפיותיהם. תוצאות הבחירות והרכב הממשלה כבר עשו זאת. זו כמובן איננה אשמתו או אחריותו של אובמה, ואת נזקי הבחירות אי אפשר לתקן במפעל אמריקאי. האמת היא שאזרחי ישראל גם אינם ממתינים בקוצר רוח לכך שאובמה ירומם את ציפיותיהם. חוויית ההמתנה הזאת, והחבטה ברצפה שבאה בעקבותיה, כבר השאירה בהם סימנים כחולים רבים. במקום העיסוק בחזון ודמיון, הגיע הזמן שאובמה יסביר בפירוט ובדיוק לאן פניו מועדות. את הפער בין עמדותיו לעמדות ממשלת ישראל נבין בעצמנו. כך לפחות נוכל להתכונן טוב יותר למשבר ולאש שתפרוץ מעבר לקו הירוק.
Leave a Reply
You must be logged in to post a comment.