Is This America?

<--

הזאת אמריקה?

בקשר ל”מה”, רק דרך פעולה אחת עמדה לפני ארצות הברית כשיירטה (אם זו אכן היתה הסיבה המיידית לתגובתה המבוהלת) את הוראת הפעולה של אל־קאעדה: התארגנות לסיכול פיגוע אפשרי. והיא עשתה זאת. אולם בעניין ה”איך”, האפשרויות היו מגוונות. אך הממשל, באקט של איבוד עשתונות, בחר בגרועה שבכולן: בצד ההתארגנות לסיכול, סגירה סיטונית של נציגויות דיפלומטיות ואקטים מבוהלים אחרים.

אלה זרעו פאניקה והעלו את המוניטין – ובעיקר את המוטיווציה – של הפרודות הקרויות אל־קאעדה. בתוך הבית האמריקאי, בנוסף לפיאסקו האסטרטגי, נפגעה הגאווה הלאומית (באמריקה הנאיבית האידיאליסטית רבים שואבים עוז ותעצומות מתחושה ארכאית זו) והועלו תהיות כבדות משקל, גם בחוגים ליברליים, בקשר לשיקול הדעת של הממשל.

כמעט במקביל לסגירת 22 הנציגויות, הממשל הושיט יד לנשיא הנבחר של איראן, חסן רוחאני. “זו הזדמנות בעבור איראן”, כך ההודעה הרשמית, “לנוע לעבר הפגת הדאגות ביחס לתוכנית הגרעין שלה”. שום דרישה להפסקת העשרת האורניום, שום אזהרה מפיתוח המתקן לייצור פלוטוניום. ביטויי החולשה, אם כן, הם כלליים. והנחת העבודה בישראל צריכה להיות, שגם מול איראן תראה ארצות הברית חולשה ולא תקיים את ההבטחה הנשיאותית הפומבית – שאמריקה לא תאפשר לאיראן להשלים את הייצור של פצצת גרעין.

מומחים מוצאים סיבות אסטרטגיות, פוליטיות וכלכליות לניתוק המגע של אמריקה מזירות המלחמה בטרור באסיה ובמזרח התיכון. אין הם מזכירים סיבה נוספת, עמוקה יותר: השינויים העוברים על האתוס האמריקאי. ייתכן שבהבנתם טמון פענוח התעלומה, שרבים כל כך מנסים לפתור: מה אירע לרוח המיוחדת של אמריקה; היכן ה-Spirit Of America שעשתה אותה למה שהיתה וכנראה לא תהיה עוד. וכי איזה איום ממשי מהוות קבוצות טרור מבוזרות, גם אם הן נחושות ואכזריות, על ביטחונה הלאומי של המעצמה?

בעבר, למשל במשבר הטילים בקובה, הגיבה ארצות הברית בנחישות ובתקיפות – עד להליכה על הסף הגרעיני – מול מעצמת־על, ברית המועצות. שתי תכונות אלה – נחישות ותקיפות – הקנו לה את מעמדה כמגינת הערכים הדמוקרטיים של העולם החופשי; בעבר הלא רחוק נגד הקומוניזם, ובעשורים האחרונים נגד הטרור האיסלאמי.

בישראל מומחים רבים – אולי רבים מדי – לענייני ארצות הברית. ובתגובות הפומביות הראשונות של הבולטים שבהם נשמעה, בניגוד למה שנשמע אף בחוגים ליברליים באמריקה ובאירופה, נימת הגנה על ההתנהלות המביכה בפרשת בהלת הנציגויות. הדבר מעיד, בין היתר, על יישור קו אידיאולוגי עם סממני החולשה האמריקאית: אם כך מתנהגת ארצות הברית האדירה, כיצד יכולה ישראל לנהוג אחרת, בפרשת איראן לדוגמה.

אך יש גם מובילי דעת קהל המבינים היטב איזה מחיר תשלם גם ישראל לנוכח חולשת הדעת האמריקאית, אך הם מצדיקים בפומבי את אקט הבהלה. בכך הם משיבים את “חובם” למיטיביהם האמריקאים. שהרי הללו יודעים להיטיב, בדרכים רבות ומשתלמות – גם מראש וגם למפרע – למי שמתייצב לימינם ביום מבוכה.

יש לקוות, שלפחות בקרב המעריכים הרשמיים ומקבלי ההחלטות בישראל תתקיים הערכת מצב מפוכחת וחסרת פניות. שרים בכירים מסבירים, שתמורת השיחות הישירות עם הפלסטינים, אמריקה תתקוף באיראן. זו אשליה. עליהם לאמץ – ולא רק בשל לקחי הרפיון לנוכח אל־קאעדה – קו מציאותי, האומר: “ואביט ואין עוזר, ואשתומם ואין סומך – ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני”.