Steps that Build Up Weakness

<--

ארה”ב: צעדים בוני חולשה

פרופסור אברהם צבי

ישראל היום

13.08.13

ביום רביעי האחרון נפל הפור. בעקבות החלטתו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין להעניק מקלט מדיני (ולו רק זמני בשלב זה) לאדוארד סנאודן, מי שהדליף את המידע המסווג על מערכת המעקב והציתות המסועפת מבית היוצר של סוכנות הביטחון הלאומי, החליט הנשיא אובאמה לבטל את פגישתו המתוכננת עם עמיתו הרוסי. הפיסגה היתה אמורה להיערך במוסקבה בספטמבר, בתום מפגשם של מנהיגי ה־G20 בסנט פטרסבורג.

אף שבמבט ראשון עשוי להתקבל הרושם שלפנינו ביטוי להתנהלות אמריקנית נחרצת, שיש בה כדי להקרין דימוי של עוצמה ותקיפות, בחינה יסודית יותר של מסכת היחסים בין וושינגטון לבין מוסקבה בעידן אובאמה מביאה למסקנה שונה לחלוטין. בניגוד קוטבי להחלטתו של מנהיג בריה”מ ניקיטה חרושצ’וב לפוצץ במאי 1960 את פיסגת פאריס עם נשיא ארה”ב דווייט אייזנהאואר – מה שהעביר מסר של התרסה ונכונות “ללכת על הסף” – הפעם המדובר דווקא במפגן חולשה אמריקני מתמשך במישור הגלובלי. על רקע זה החלטת הביטול הזכירה יותר את העכבר ששאג מאשר את קריאת הקרב של מלך החיות. הכרעה זו היתה בבחינת כורח בלתי נמנע, לאחר שבחודש האחרון עבר הבית הלבן מסכת השפלות פומביות מידיו הכוחניות של הקרמלין. האמריקנים מצאו עצמם כעני בפתח, שהתחנן ממש בפני הנשיא הרוסי כדי שזה יואיל ויעביר לחזקתם את האזרח האמריקני המבוקש בגין עבירות ריגול חמורות.

מאחר שפיסגת מוסקבה (שהוקצב לה יום דיונים אחד בלבד) לא היתה אמורה להביא לפריצת דרך במכלול הסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים, קשה להניח שלצעד האמריקני תהיה משמעות גלובלית מעשית. יתרה מזו, לנוכח היחס הקר, אם לא המזלזל, שמפגין פוטין דרך קבע כלפי הנשיא ה־44 (שמצא את ביטויו ברוח המקפיאה שנשבה במפגשי הפיסגה הקודמים ביניהם), אפשר להעריך שביטולה החד־צדדי של פיסגת מוסקבה עתיד לחסוך מאובאמה חזרה אל הכפור (בה בשעה שהמרגל, או המדליף, במקרה זה, נהנה מהכנסת אורחים רוסית חמימה דווקא). ואכן, אך טבעי הוא שפוטין הפיק את הלקחים מהזהירות המופלגת שהפגינה מעצמת העל האמריקנית בזירות לוב, סוריה, וכמובן איראן, ונראה כי דפוס פעולתו המתריס בפרשת סנאודן היה נגזרת בלתי נמנעת מכך.

אם נעתיק את מבטנו אל עבר ירושלים, אין ספק שלסימנים המעידים, המצטברים והולכים, על שקיעתו של העידן האמריקני יש השלכות ברורות ומיידיות גם עבור ישראל, ובשני הקשרים לפחות: ראשית, ההידרדרות המתמשכת ביחסים שבין אובאמה לבין פוטין והצטיירותו של הנשיא האמריקני כ”נמר של נייר” בעיני הקרמלין, עלולות להקטין עוד יותר את מידת יכולתה של ארה”ב להפעיל עליו מנופי השפעה כלשהם ולשכנע אותו לשתף פעולה עימה בגיבוש מדיניות משותפת בזירות איראן וסוריה. הנשיא ריצ’רד ניקסון ומזכיר המדינה שלו, הנרי קיסינג’ר, הצליחו, לפחות באופן זמני, לאלף את הדוב הרוסי ולנתב אותו למסלול של פעילות מרוסנת יותר מתוך עמדת כוח. היום פני הדברים שונים לחלוטין, ומבחינתה של ישראל משמעותם ברורה – סבירות נמוכה עוד יותר לכך שוושינגטון תצליח לרתום את מוסקבה למהלך הרתעתי אפקטיבי, שימנע מטהרן לחצות את הסף הגרעיני.

שנית, על רקע התנעתו המחודשת של תהליך המשא ומתן במרחב הישראלי־פלשתיני, יש לתפקיד שימלא המתווך האמריקני – שיזם את חידושן של השיחות – חשיבות מופלגת בקידומו של תהליך ההסדר. אמריקה, המקרינה דימוי של חולשה וחוסר אונים במישור הגלובלי, תתקשה אפוא מאוד להעניק לישראל ערבויות אמינות כחלק מחבילת ההסכם, וכך לצמצם עבורה את שולי הסיכון ואי הוודאות שיתלוו אליו. וכך, חרף המאמצים שהשקיע מזכיר המדינה ג’ון קרי בהשקתן של השיחות, לא ברור עדיין כלל ועיקר אם יישא בכליו גם את סל ההטבות, התמריצים והפיצויים, החיוניים כל כך להצלחתה של המשימה.