יש לשער שראשי הממשל האמריקאי לא שיערו עד כמה קשה יהיה להעניש בימינו מדינות סוררות. לא אקט הענישה עצמו, כמו הניסיון לגבש הסכמה רחבה סביב ביצוע האקט. צריך להאמין לו, לחתן פרס נובל לשלום, הנשיא ברק אובמה, עד כמה קשה לו המצב שאליו נקלע. אילולא המתקפה הכימית של ה-21 באוגוסט שעולל הנשיא אסד לבני עמו, קרוב לוודאי שהיה מיישם את חזון השלום העולמי שלו.
אחרי טראומה צבאית כפולה בעיראק ובאפגניסטן, ניסה הנשיא אובמה לפתוח דף חדש במדיניות החוץ של ארצו. לפני שנתיים וחצי, בנאום מכונן שנשא בפני עובדי מחלקת המדינה, הוא פרש חזון עולמי שבו ימלאו תפקיד מרכזי במדיניות החוץ האמריקאית לא רק אינטרסים, אלא זכויות אדם ומאבק נגד אלימות ודיכוי. “זוהי עדיפות עליונה שחייבת לבוא ביטוי במדיניות של ארצות הברית”, אמר באותו נאום.
במלים אחרות: לא עוד מדיניות חוץ אגואיסטית שמיטיבה רק עם האינטרסים של אמריקה, אלא מדיניות שנשענת על עקרונות מוסריים נעלים. מייד אחרי שמינה את ג’ון קרי לשר החוץ, הוא שלח אותו למזרח התיכון כדי להשכין שלום בין ישראל לפלסטינים. בשום תחום בינלאומי לא השקיע קרי כה הרבה זמן ואנרגיה כפי שהשקיע בין ירושלים ורמאללה. ואותו קרי, שכונה נאיבי בידי פוליטיקאים ופרשנים שלנו, חולל בתוך כמה חודשים תהליך של שיחות בין הצדדים, ראשון זה שנים. הוא היה בדרכו להרגיע זירות נוספות בעולם – עד שהגיע אותו 21 באוגוסט מר ואפל.
החשבון עם בריטניה, התגמול לצרפת
יצליח לשווק את הצורך להעניש את אסד. אובמה (צילום: AP)
יצליח לשווק את הצורך להעניש את אסד. אובמה (צילום: AP)
יצליח לשווק את הצורך להעניש את אסד. אובמה (צילום: AP)
בתוך שעות, נדרשה אמריקה לשוב לתפקידה הטבעי: להוביל פעולת ענישה נגד מי שהעז להשתמש בנשק להשמדה המונית נגד בני עמו. והפעם – עם הוכחות. מה שסומן כקו אדום במדיניות האמריקאית במלחמת האזרחים בסוריה תורגם מיד לדרישה לנקוט פעולה.
ביום שישי האחרון ניהלו אובמה וקרי קרב מאסף מול המדינות שאמורות להעניק גיבוי להתקפה האמריקאית. הפעם שניהם השתמשו בלקסיקון החדש שאותו טווה אובמה. קרי היה נחוש יותר. ראש הדיפלומטיה האמריקאית ניסה הפעם לשכנע בצורך לנקוט פעולה צבאית, אמנם “מוגבלת”, שתתבסס על הערכים האמריקניים. “הלאות שלנו לא פותרת אותנו מהאחריות שלנו,” אמר בנאום שנשא, מכוון את דבריו לעייפות הצבאית שההרפתקאות בעיראק ובאפגניסטן השיתו על ארה”ב. “ההיסטוריה תשפוט אותנו לגנאי אם נסיט את המבט מדיקטטור שהשתמש בנשק להשמדה המוני נגד בני ארצו”.
מה שהצטייר לפני כעשרה ימים כמהלך שיזכה לגיבוי עולמי נתקל במשוכות מפתיעות למדי. הפרלמנט הבריטי הנחית מכה קשה על הבית הלבן, בעוד שדווקא נשיא צרפת העניק רשת ביטחון נדיבה למדי. היוצרות התחלפו: הפלישה לעיראק ב- 2003 הוציאה מיליוני צרפתים לרחוב, וצרפת הביעה התנגדות חריפה ואף בוטה באמצעות הנשיא ז’אק שיראק ושר החוץ שלו דומיניק דה וילפן; באותה עת העניקה בריטניה באמצעות טוני בלייר גיבוי מלא לפלישה. אין ספק שיום החשבון עם בריטניה יגיע. אין ספק שגם יום התגמול לצרפת יגיע.
אובמה שרוי במבחן מנהיגותי אמיתי. הנשיא בעל כושר השכנוע הגדול ביותר מאז רונלד רייגן יצטרך בימים הקרובים לעשות את הבלתי ייאמן – לבקש את אמון הסנאט ובית הנבחרים כדי להלום בסוריה – וכנראה יצליח בכך. המהלומה תבוא. השאלה היא לא “אם” אלא “מתי”. סביר להניח שהנשיא יצליח לשווק את הצורך להעניש את משטרו של הנשיא אסד.
המציאות האכזרית של המזרח התיכון טפחה על פניו של אובמה כפי שטפחה על פניהם של קודמיו. אין כמעט נשיא אמריקאי בעשורים האחרונים שלא נכווה משיגיונותיהם של מנהיגי האזור. הוא ייחל למעין “פקס אמריקנה” בכהונה השנייה כדי להצדיק את פרס נובל לשלום שקיבל בכהונה הראשונה. הוא אף סימן את קווי המתאר של אותה מדיניות. כמה אירוני שדווקא הציווי המוסרי והערכי שצירף למדיניות האמריקאית לטובת הרחבת מעגל השלום הוא שמאלץ אותו לצאת למלחמה נוספת. אוהביו וחסידיו מהמחנה הליברלי שהחזיקו אצבעות להצלחת חזונו, ייאלצו לתמוך בקרוב במתקפה צבאית נוספת שאיש לא יודע את סופה. סביר שגם בסיוטים שלהם התסריט הזה לא הופיע.
Leave a Reply
You must be logged in to post a comment.