A Sinking Empire Called America

<--

כלכלנים משתמשים במושג ”הכרה מאוחרת” לציון פער הזמן בין התרחשות שינוי במערכת הכלכלית לבין היכולת של צרכנים וחברות להבחין בהשפעותיו. מושג זה תקף גם בתחום היחסים הבינלאומיים. לפעמים נדרשת פרספקטיבה היסטורית ארוכת טווח כדי להבין שמאזן הכוחות הגלובלי השתנה ומעצמת העל של אתמול היא בעלת סטטוס צנוע יותר היום. כך, למשל, אף שהאימפריה הבריטית פשטה את הרגל מבחינה כלכלית ונהפכה למדינת חסות צבאית של ארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, המשיכו מקבלי החלטות ופרשנים בעולם להתייחס לבריטניה כאל מעצמה. רק לאחר משבר סואץ ב–1956, כשארה”ב הכריחה את בריטניה ואת צרפת (גם היא אימפריה שוקעת) לוותר על הניסיון להשיב לעצמן את מעמדן ההגמוני במצרים ובמזרח התיכון, התברר שלונדון כבר איננה בירה של אימפריה כל־יכולה.

המשבר הסורי של 2013 עשוי להיזכר גם הוא כנקודת מפנה, שבה התברר שהמעמד ההגמוני שהיה לארה”ב בעולם ובמזרח התיכון לאחר תום המלחמה הקרה אינו קיים עוד ומאזן הכוחות החד־קוטבי נהפך בהדרגה לרב־קוטבי. האמריקאים, שמאז תום מלחמת העולם השנייה, ובמיוחד לאחר התמוטטות ברית המועצות, חיו בתחושה שיוכלו למלא את תפקיד השוטר של העולם, והישראלים – שהתרגלו שאמריקה תמיד תגן על בעלת בריתם במזרח התיכון – מתקשים להתרגל למציאות החדשה.

מכאן נובעת הנטייה להדחיק מציאות זו ולחפש הסברים אלטרנטיביים לערעור מעמד ארה”ב במזרח התיכון ולחולשה שהיא מראה בטיפול במשבר הסורי. מכאן גם נובע הניסיון של הימין הישראלי ושל בעלי בריתו הניאו־שמרנים בוושינגטון למתוח ביקורת על ברק אובמה על חוסר נכונותו להשתמש בכוח צבאי ונכונותו להסכים להסדרים שהציעה רוסיה. נשמעים טיעונים רציניים על חוסר עקביות באסטרטגיה הדיפלומטית של הממשל, בצד האשמות חסרות שחר בדבר קשרי אובמה עם האחים המוסלמים. על פי הפנטזיה שמבקרים אלה מקדמים, אובמה – אף שהוא אחראי להריגת אוסאמה בן לאדן ולמתקפות יום יומיות של מל״טים אמריקאיים על מטרות טרור – יוחלף במעין גרסה חדשה של רונלד רייגן, שיוכיח לעולם, ובמיוחד לערבים ולמוסלמים, מיהו הבוס האמיתי.

אך המשבר בסוריה הוא רק שלב בתהליך התרופפות ההגמוניה האמריקאית בעולם. מקור ההתרופפות בשינויים רבי עוצמה במאזן הכוחות הבינלאומי, ובראשם התמוטטות המערכת הפיננסית והמשבר הכלכלי, הגידול בעוצמה הכלכלית והצבאית של סין ותהליכים במזרח התיכון שהחלישו את מעמד ארה”ב באזור – בהם הכישלונות הצבאיים שלה בעיראק ובאפגניסטאן, נפילת משטרים פרו־אמריקאיים בעולם הערבי וחוסר היכולת לפתור את הסכסוך הישראלי־הפלסטיני.

במובן זה, מדיניות ארה”ב במזרח התיכון לא היתה שונה בהרבה, גם אילו היה מיט רומני הרפובליקאי יושב כעת בבית הלבן. כל נשיא אמריקאי היה מוכרח להסתגל לכך שהתרחבות הגירעון הפיסקלי מחייבת קיצוצים גדולים בתקציב הצבאי ולהביא בחשבון את תגובת העם ונציגיו בקונגרס. אלה מכירים כעת, באיחור רב, בשינוי החד שחל במצב הכלכלי והצבאי של ארה”ב ובמעמדה בעולם. מדובר לא רק בהתנגדות הציבורית העצומה למה שמתואר כ״התקפה כירורגית״ מצומצמת על מתקני ממשלה וצבא סוריים. הסקרים משקפים ספקנות כלפי כל מעורבות צבאית או דיפלומטית בעולם. לפי תוצאות סקר של רשת סי־אן־אן, 60% מהאמריקאים היו רוצים שארה”ב תהיה מעורבת פחות בסכסוכים בינלאומיים; 34% סבורים שעל הממשל להיות מוכן להשתמש בכוח צבאי לטיפול בבעיות בינלאומיות; ו–72% סבורים שאין זה מעניינה של ארה”ב לפעול לסילוק של דיקטטורים כמו אסד מהשלטון.

הסקרים מסבירים מדוע להתנגדות למעורבות בסוריה שותפים לא רק חברי קונגרס ליברלים מהשמאל, אלא גם רבים מחברי הקונגרס הרפובליקאים, המשקפים את התפישה הבדלנית יותר של בוחריהם היום. בה בעת קיימת הכרה ברורה בקרב מקבלי ההחלטות בוושינגטון בכך שעליית כוחה של סין מחייבת להפנות משאבים צבאיים גדולים יותר למזרח אסיה, וכי היגררות של ארה”ב לסכסוכים נוספים באזור תסכן אסטרטגיה זו.

אין פירוש הדבר, כמובן, שארה”ב נמצאת כיום במצב שבו היתה בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה. אך היחלשות יסודות העוצמה הכלכלית והצבאית של ארה”ב הופכת אותה לאחת מכמה מעצמות גדולות, המחויבת להביא בחשבון את האינטרסים של מעצמות אחרות, ויכולתה לשמש משענת איתנה לישראל בעתיד תהיה מוגבלת בשל השינויים הבינלאומיים והמעצורים שהציבור האמריקאי יטיל על וושינגטון.

על רקע הדיונים על כישלון ״הקונספציה״ הישראלית במלחמת יום הכיפורים, כדאי לבחון שוב, אם הקונספציה הקיימת היום ביחס לאמינות הפטרון האמריקאי של ישראל רלוונטית עדיין. מוטב להביא זאת בחשבון כבר עכשיו, ולא להמתין להכרה מאוחרת.

הכותב הוא מנתח בכיר בחברת ייעוץ גיאו־אסטרטגית

About this publication