Between the United States and Russia

<--

בין ארה”ב לרוסיה

צבי בראל

18.09.2013

קהל האוהדים לא ידע את נפשו מרוב התרגשות. לא בכל יום מזדמנת התמודדות כזאת בליגת העל. בזירה הבינלאומית התמודדו שני מתאבקים, האחד שחור, אמריקאי, השני לבן, רוסי. האם ילחץ האמריקאי על כפתור השיגור של טילי השיוט, או שאצבעו תרעד? האם אוניות המלחמה של רוסיה ינמיכו את תותחיהן לעבר הספינות האמריקאיות, או יתקפלו? הואיל והקהל לא בא על סיפוקו, הופיעה מיד הטבלה הקבועה: מי הפסיד ומי יצא נשכר? האם נתוני התמיכה באובמה צנחו אל מתחת לקו האדום? האם פוטין הוא המנהיג האמיתי?

קשה להאמין, אבל שוב היה נדמה לרגע, שניצוץ שולי, הפעם בסוריה, עמד להבעיר מלחמת עולם. וכי מה בסך הכל קרה? ערבי חצוף הפר הסכמה מוסרית שקבעה שאין להשתמש בנשק כימי, וכאלף בני אדם נהרגו. אבל הרי זהו אותו מוסר המניח להודו ולפקיסטאן להחזיק בנשק גרעיני, מוסר שאינו מצליח לחדור את החומות הבצורות של הגרעין הישראלי, מוסר שמתחבט ומתלבט מול איראן וכורע ברך מול צפון קוריאה.

המדברים בשם המוסר הזה שכחו שארצות הברית לא התנפלה על עיראק כששיגרה טילים כימיים על איראן, או כשהפציצה את חלבג’ה הכורדית. במשך עשרות שנים החזיק מועמר קדאפי בחומרי לחימה כימיים, אף שהיה חתום על האמנה למניעת תפוצת נשק זה, אבל כשחברות נפט אמריקאיות עשו הון בשדות הנפט בלוב, איש לא העז לדרוש ממנו להתפרק מרעליו. על כתריסר מדינות יש מידע ודאי שהן מחזיקות בנשק כימי, ועוד כחצי תריסר הן בחזקת חשודות. מתברר, ולא מהיום, שזהות המשתמש, ולא מספר הקורבנות, היא שמקפיצה או משתקת את המוסר הבינלאומי.

אם כך, למה סוריה? האם רק משום שמימשה את הפוטנציאל הכימי שלה נגד אזרחים? זהו נימוק מקומם לנוכח האלם והשיתוק שאחז במדינות המערב כשנרצחו 110 אלף בני אדם. את התשובה יש לחפש במקום אחר. המלחמה בסוריה החזירה לחיים את רוח המלחמה הקרה, שבה כל מעצמה החזיקה תחת כנפיה מדינות חסוּת, שכל פגיעה בהן שימשה תירוץ להילחם או לאיים האחת על רעותה. גם הפעם אובמה נשען על נימוק ההגנה על ישראל, ירדן וטורקיה (האזרחים הסורים חשובים פחות כי הם ממילא ייהרגו) כדי להצדיק את תקיפת סוריה. רוסיה מצדה נופפה בחסותה על סוריה, ובמשתמע בחסותה על איראן, כדי לבלום את התקיפה. סוריה שימשה בסך הכל שולחן שעליו התמודדו שני המנהיגים בתחרות כיפוף הידיים. השימוש בנשק הכימי היה רק אקדח ההזנקה שהריץ את שתי המעצמות זו אל מול זו בדרך להתנגשות אימתנית.

ואז התברר לשתיהן, שהן דוהרות במסלול לא רציונלי; הן עלולות להידרש לפרוט את עוצמת ההרתעה שלהן לפעולה צבאית בעבור קורבנות שממילא אינם מעניינים אותם, ובלי שיוכלו להבטיח ניצחון מובהק למי מהן. במו ידיהן הן עמדו לאבד את הנכס החשוב ביותר שיש לכל מעצמה – את האיום. לכן ברגע האחרון התעשתו והכריזו על תיקו. סוריה חזרה לממדיה המקומיים, ומידי אסד נשלף פתיל ההצתה של התנגשות בינלאומית.

אבל התיקו הזה מעלה באופן דרמטי את סף המעורבות הצבאית החיצונית בכל סכסוך. ל”קווים אדומים” לא תהיה משמעות, ומאבקים מקומיים יוכלו להתקיים עד מוות, כל עוד אינם מאיימים על המאזן המעצמתי. כבר יש מי שממהר לראות בתוצאה הזאת מתן רישיון לישראל לתקוף את איראן. אבל מוטב להירגע, ומיד. איראן, כמו ישראל או סוריה, היא מדינת חסות, חלק בלתי נפרד ממאזן ההשפעה הבין־מעצמתי. ישראל אינה יכולה להיות בטוחה שארה”ב תרצה שוב להתמודד מול רוסיה כדי להתיר לה לעשות באיראן את מה שאמריקה לא עשתה בסוריה.