The Day John Kennedy Was Assassinated

<--

היום שבו ג’ון קנדי נרצח

בימים ההם היינו רחוקים מאוד מאמריקה. לא טסנו אליה, ולא היתה לנו טלוויזיה שהראתה אותה. ראינו את נופיה הטבעיים והאורבניים רק בסרטים ואת אירועיה הפוליטיים רק ביומני “כרמל” או “גבע”, בין סרט אחד שגזר פנחס ספיר במפעל בעיר פיתוח לסרט אחר. אבל הכרנו היטב את הבדיחה של אשכול על הבצורת באמריקה וידענו עד כמה היא חשובה לנו. שנאנו את ג’ון פוסטר דאלס, מזכיר המדינה של אייזנהאואר, ידענו שטרומן הדמוקרט הכיר בישראל ואהד אותה ורצינו מאוד שהמפלגה הדמוקרטית תשוב לשלטון.

ידענו אפילו שג’ון פיצג’רלד קנדי ביקר כאן לפני שנולדה המדינה, והסתובב בתל אביב, והתגורר במלון גת רימון, כחלק מסיור גדול שערך בעולם לאחר ששוחרר מן הצבא בגין סעיף בריאות; וב־1951 ביקר שוב, הפעם כחבר בית הנבחרים, ונפגש עם בן־גוריון, שהיה שם תמיד.

היה משהו עוצר נשימה באיש הזה, שהיה עבורנו חלק מתקוות העולם החדש. ג’יימס דין של המדינאות: צעיר בן 43 שמקבל עליו את ניהול העולם החופשי, שאנחנו חלק ממנו! רבים מאיתנו קפצו משמחה כאשר גבר על ניקסון, נציג עולם האתמול, הגם שהיה זה ניצחון דחוק מאוד. שמחנו שהיה הקתולי הראשון שנבחר לנשיאות, כי חשבנו שבפעם הבאה כבר יוכל להיבחר יהודי, ואז תיפטר ישראל מכל בעיותיה.

לפני שקראנו עליו ספרים, לפני שעשו עליו סרטים, לפני שדובר על המאפיה של שיקגו שהבטיחה, לכאורה, את ניצחונו המפוקפק, ולפני שהאמנו לקשר עם מרלין מונרו (כי ג’קי היתה צעירה כל כך ויפה כל כך), הוא היה המנהיג המושלם: הסגן הצעיר שחילץ את צוות הספינה שלו לאחר שהיפנים פוצצו אותה, ואשר זכה בעיטור לב הארגמן ובאינספור עיטורים אחרים.

הוא היה נסיך שושלת קנדי, שלמד בפרינסטון ובהרווארד, אשר נבחר לבית הנבחרים בגיל 30, וחמש שנים אחר כך לסנאט. ליברל אמיתי שיצא חוצץ נגד המקארתיזם, ולא חשש לייצג עמדות מיעוט מול גל של היסטריה.

סלחנו לו על “מפרץ החזירים”, אותו ניסיון כושל להחזיר את קובה למערב. ידענו שזה תוכנן עוד לפניו, וקיווינו שיצליח בפעם הבאה. הערצנו את המשפחה הצעירה שנכנסה לבית הלבן, ומילאה אותו בקולות של ילדים. התרגשנו כשנולד פטריק, חודשים לאחר שאביו הושבע לנשיאות, והיינו עצובים מאוד ימים אחדים אחר כך כאשר נפח את נשמתו הפעוטה.

* * *

דף חדש

אל מול המנהיגות המזדקנת של ישראל – בן־גוריון בערוב כהונתו, והנשיא בן־צבי בערוב כהונתו שלו – נשבה רוח אחרת מן המערב, אשר קיווינו כי תגיע גם אלינו. כשקנדי נאם את נאום ההשבעה שלו, וקרא לאמריקנים לשאול את עצמם לא מה תעשה המדינה למענם, אלא מה הם יכולים לעשות למען המדינה, הרגשנו שמדובר בסוג של משה דיין, שמדבר אלינו. כשלא ויתר לחרושצ’וב, והצליח לגרום לרוסים להסיג את הטילים מקובה, מחאנו לו כפיים.

לא יכולנו להסתיר את התרגשותנו מפגישתו עם בן־גוריון. נכון, זה לא היה ביקור רשמי, והם לא נפגשו בבית הלבן אלא בניו יורק, במלון וולדורף אסטוריה, אבל בכל זאת נפגשו, ולא היה כדבר הזה עד אז! וכשהגיעו טילי ההוק האמריקניים בעקבות הפגישה ההיא, ידענו שנסתיימה תקופת ההחרמה האמריקנית, מבית מדרשו של דאלס שנוא נפשנו.

ידענו באותו רגע שנפתחה תקופה חדשה מבית מדרשו של ידיד ישראל, קנדי, ואפילו ששנאנו כל כך את הגרמנים, כאשר שמענו את קנדי אומר ברדיו: “איך בין איין ברלינר”, לא יכולנו שלא להתרגש עם ההמונים שהריעו לו שם, בברלין המחולקת והמוקפת חומה חדשה. עקבנו בעניין גם אחר מאבקו בגזענות, ונחישותו לממש את החוקים שביטלו את האפליה בדרום.

הזדהינו עם הערכים שהביע ועם הדף החדש שפתח עבור העולם. נפרדנו איתו משנות ה־50, ועברנו איתו לשנות ה־60 המתרחקות מצל המלחמה, ואשר אופיינו במוסיקה חדשנית ומופלאה, בביטול איסורים בתחומי חיים שונים ובעולם מחולק היטב בין בני האור במערב לבני החושך במזרח.

* * *

בלי סיבה נראית לעין

ואז, בנובמבר 1963, ממש כמו רעם ביום בהיר, הודיע לנו קול ישראל שהנשיא האמריקני נורה כאשר עבר עם רעייתו במכונית שרד פתוחה ברחובות דאלאס. זה היה בלתי נתפס. איך יכול להיות שבמקום הבטוח בעולם מצליח איזה מנוול להגיע למנהיג העולם החופשי ולרצוח אותו? מי בכלל רצה להרגו? הרוסים? ומה יהיה עכשיו? מי יחליף אותו? ג’ונסון, העסקן המפלגתי המבוגר? זה אדם שיכול, באמת, למלא את מקומו של הצעיר המזהיר הזה, הנואם הנפלא, איש הערכים שביקש לחנך את העולם? זה לא יכול להיות!

זה היה יום שישי. הייתי בכיתה י’, וחזרתי ממפגש עם כמה חברים. בדרך הביתה נפגשתי עם קבוצה אחרת מהכיתה, שעמדה ליד “פינת המשלט” ברחוב אלנבי פינת שינקין בתל אביב. הקיוסק המורחב הזה היה סגור בשבתות, אבל הוא היה תמיד נקודת מפגש עבורנו. אני זוכר שסיפרתי לקבוצה כי קנדי נרצח, ולא אשכח אף פעם את התדהמה על פניהם של כל חבריי.

זה היה הדבר הקרוב ביותר לתגובה על רצח רבין 32 שנה מאוחר יותר. מין סוף עידן התמימות. מין הודעה כזו שהעולם עדיין אכזרי יותר ומטורף יותר ממה שהיינו רוצים להאמין. שקל כל כך לשים קץ לחייו של גיבור המלחמה, בדרך מסתורית, בלי סיבה נראית לעין, בלי רוצח שהועמד למשפט.

אחר כך נכתבו הספרים הרבים על קנדי, וחלקם הגדול דיבר על חולשותיו, על בגידותיו בג’קי, על קשרי משפחתו עם גורמים מפוקפקים, על החלטות לא נכונות שקיבל. יכול מאוד להיות שיש בסיס לביקורת המאוחרת, אבל אני מניח שעבור צעירי שנות ה־60 הוא נותר מופת של מנהיגות מסוג אחר, של איש ערכים אמיץ המבקש לשנות את העולם לטובה, ונופל על משמרתו.

ויש כמובן הנקודה היהודית והישראלית: בתקופתו (בעיקר בעזרת בית המשפט העליון) נפתח הממשל האמריקני, בפעם הראשונה, ליהודים רבים. ולישראל הוא היה ידיד אמיתי.