Obama in the Field: There Is Life After America

<--

אובמה בשטח: יש חיים אחרי אמריקה

מצרים מגלה שאפשר להסתדר גם בלי ברית הדוקה עם ארצות הברית. אם ממשל אובמה לא יקרא נכון את המפה, השפעתו באזור תמשיך לדעוך

הידיעות על תפיסתו של ראש ממשלת מצרים בעידן האחים המוסלמים, הישאם קנדיל, כשהוא מנסה להימלט לסודן, היוו את המסמר האחרון בארון הקבורה של האחים המוסלמים כתנועת שלטון. אי אפשר אפילו לומר שהאחים המוסלמים חזרו למעמדם בימי מובארק. מאז תפיסת השלטון על ידי הגנרל א-סיסי, מצויה התנועה במשבר עמוק וראשיה נפוצים לכל עבר.

האחים מתקשים לבחור באסטרטגיית פעולה: התנגדות פסיבית לשלטון הגנרלים, אלימות או שיתוף פעולה. האזהרות בדבר השבתת מצרים והמערכות האזרחיות והכלכליות שלה על ידי האחים התבררו כמוגזמות מאוד. התנועה שנחשבה לכוח הפוליטי היעיל במדינה התבררה כקבוצה אידיאולוגית מגובשת של מאמינים, אולם נעדרת יכולת ארגונית או ביצועית. אפילו ההאשמות לפיהן “האחים גנבו לצעירי מצרים את המהפכה” היו נכונות. ללא הצעירים, האחים אינם מסוגלים לתפקד כאופוזיציה. ספק אם היה להם סיכוי להפיל את מובארק לבדם.

יותר מכל, בולט הגנרל א-סיסי כיריב נחוש ומתוחכם לאחים המוסלמים. הניסיונות להדביק לא-סיסי אינטרסים זרים, שחיתות או כפירה באסלאם – שלוש האשמות קבועות נגד מנהיגים במצרים – נכשלו. אסיסי הוא מוסלמי אדוק, עדויות לשחיתות אין נגדו, והוא מצוי בעימות מול הממשל האמריקאי. העובדה ששלטון הגנרלים מקבל את הגיבוי שלו ממדינות המפרץ (למעט קטאר), ולא מוושינגטון, תורמת לאמינותו ברחוב המצרי ומנקה אותו מחשד ההשפעה הזרה.

החודשים האחרונים לימדו את קהיר – ואולי גם את רוב הגוש המתון בעולם הערבי – שיש חיים גם ללא תמיכה אמריקאית. בדיעבד, נראה שהממשל לא היה ער מספיק לאיבה שעוררה התגייסותו – בשם הדמוקרטיה, כמובן – למען מפגינים ומורדים אסלאמיים ושיעים. נקודת המפנה התרחשה בבחריין, שם בחרה הנסיכות לדכא את ההפגנות השיעיות למרות ביקורת אמריקאית. רק אחרי שמדינות המפרץ החליטו לסייע צבאית לבחריין, ואף אילצו את קטאר להפסיק את הסיקור האוהד לשיעים באל-ג’זירה, נוכח הממשל שהימר על הצד הלא נכון. היה זה מאוחר מדי, ואת מחיר הטעות שילמה וושינגטון בגדול אחרי ההפיכה במצרים, כשסעודיה, כוויית ואיחוד האמירויות מיהרו להתייצב לצדם של הגנרלים, ואף העבירו סיוע כלכלי נרחב לשלטון החדש.

כעת מצוי הכדור בידיו של הנשיא אובמה. בכוחו להשלים עם המציאות ולצמצם את הנזק ליחסים עם מצרים, או לנסות להמשיך ולכפות עליה אידיאלים זרים, המנותקים מהלכי הרוח בעולם הערבי.

מצרים הייתה מאז ומעולם צומת אסטרטגי מהדרגה הראשונה. מעגלי ההשפעה שלה נעים מעבר למזרח התיכון, לאורך העולם הערבי והמוסלמי כולו, ואף לעומקה של אפריקה. למרות המשבר הכלכלי והפוליטי העמוק שפוקד אותה, האליטה המצרית הייתה מודעת מאז ומעולם להיסטוריה, לתפקידה האזורי ולכבוד הלאומי. ארה”ב שהפסידה את מצרים תתקשה מאוד לתפקד ביעילות במזרח התיכון המשתנה. יכולתה להתמודד טוב יותר עם ארגוני הטרור האסלאמיים תפחת משמעותית. החודשים האחרונים לימדו את קהיר כי היא מסוגלת לעמוד ברשות עצמה, גם בלי המשענת מוושינגטון. לישראל יש אינטרס מובהק בשמירת כוחה והשפעתה של ארה”ב, על אף חילוקי הדעות המזדמנים עם הנשיא אובמה. יש לקוות כי הממשל יתעשת ויחזור לדפוס פעולה פרגמטי יותר, המביא בחשבון את המורכבות והייחוד של העולם הערבי, ולא יכפה עליו רעיונות פשטניים ומנותקים.

About this publication