The Surprise of the Obama Administration

<--

בביקוריו התכופים באזור מוכיח שר החוץ הנמרץ של ארה”ב עד כמה הוא מחויב לתהליך השלום. מנכ”ל משרד החוץ בעבר, שעבד לצד שרי חוץ קודמים, מתאר אותו כ”דמוקרט-רפובליקני”

שר החוץ האמריקני ג’ון קרי שובר את כל שיאי הנוסע המתמיד בביקוריו באזור, בייחוד בירושלים וברמאללה. קרי הוא הפתעת הממשל השני של ברק אובמה. הוא מנהל את הדיפלומטיה ביד רמה, תוך תיאום מלא עם ברק אובמה. יחדיו הם פיתחו דוקטרינה חדשה ביחסי החוץ של ארה”ב – “דיפלומטיה תחילה”.

כשהעולם ציפה לפעולה צבאית אמריקנית בסוריה, פנו אובמה וקרי לרוסים, כדי להגיע לפתרון דיפלומטי לסוגיית הנשק הכימי. ההסכם שלמעשה הוכתב לאסד, החל תהליך של פירוק סוריה מנשק כימי. שום תקיפה צבאית לא הייתה משיגה יעד זה.

קרי גם פנה לדיפלומטיה קולקטיבית בסוגיה האיראנית. יחד עם מועדון P5+1 , ארה”ב חתמה על הסכם הביניים של ג’נבה, כחלק מתהליך דיפלומטי ממושך, כדי למנוע מטהראן פיתוח נשק גרעיני. קרי, כמו נשיאו, הגיע למסקנה בעקבות המערכות הצבאיות בעיראק ובאפגניסטן, שאין בעולם של היום ערך רב למלחמות, כי קשה לגבור בכוח גם על מדינות חלשות, וכי ניתן לממש יעדים אסטרטגיים בעיקר באמצעות דיפלומטיה קולקטיבית. ארה”ב מובילה אך אינה לבדה, ועליה לתאם מהלכים דיפלומטיים עם האיחוד האירופי, רוסיה וסין. כך נולד משטר הסנקציות כנגד איראן. קרי התגלה כווירטואוז של דיפלומטיה קולקטיבית חדשה. כך הוא גם פועל לגבי תהליך השלום באזורינו.

ב-30 השנה האחרונות, בעבודתי לצד שמעון פרס, יצא לי להכיר ולעבוד עם שישה מזכירי מדינה, שלושה רפובליקנים – ג’ורג’ שולץ, אלן בייקר וקולין פאול, ושלושה דמוקרטיים – סיירוס ואנס, וורן כריסטופר ומדלן אולברייט, שהיו פעילים ברמות שונות בתהליכי השלום במזרח התיכון.

ישנו קו משותף לשלושת הרפובליקנים – מטבע הדברים הם לאומניים יותר ומשוכנעים יותר בכוחה המוביל של ארה”ב. כאשר ג’ים בייקר היה נכנס ללשכת ראש הממשלה, ידעת שמעצמת-העל נחתה. “כשתהיה לך תשובה תתקשר אלי”, אמר ליצחק שמיר, ולא היה מוכן לקבל תשובה שלילית. שולץ הציג לפרס תנאים ברורים לביצוע התכנית הכלכלית תמורת סיוע נדיב. פאול, כעמיתיו, ראה בביטחון את אבן היסוד של תהליך השלום. הם היו נחושים, אמביציוזיים וביצועיסטים מטבעם.

שלושת הדמוקרטים היו יותר מופנמים ולא ששו לדפוק על השולחן. הם היו מזכירי מדינה רעיוניים וערכיים, מתוך אמונה בדמוקרטיזציה ושוויון. הם היו בקיאים יותר בפרטים, בייחוד ואנס (לצד קרטר ומול משה דיין), וכריסטופר שלא היסס לעסוק בפרט השולי ביותר. אולברייט, כמו עמיתיה הדגישה את ערכי היסוד של אמריקה, גם בהקשר של זכויות אדם. השלום עבורם הוא תנאי לביטחון.

ג’ון קרי, לפי ניתוח זה, הוא דמוקרט בערכיו ומטרותיו, ורפובליקני בדרך לממש אותם. הנרי קיסינג’ר וביל קלינטון באדם אחד. לקרי יש דחף חסר מעצורים, הוא מונע מאמביציה אישית וערכית כאחד. הוא מדבר כמעט מדי יום עם נתניהו ואבו מאזן, ופוגש אותם בביקוריו למשך שעות, לא נבהל מתגובות שליליות או מהמאמץ הבלתי נדלה של שני הג’נטלמנים להפליל את השני באשמת כישלון השיחות.

הסדר צריך להוביל לשינוי אזורי

קרי הוא ידיד גדול של ישראל כפי שהוכיח לאורך כל ההיסטוריה שלו בקונגרס. יחד עם זאת, הוא מבין שלטובת ארה”ב וישראל כאחד, חייבים להיות קשובים לרחשי הלב ולאינטרסים של הפלסטינים והעולם הערבי. הוא נחשב בעיני הצדדים למתווך הוגן.

קרי הגיע למסקנה, תוך כדי דיונים מעמיקים עם שלוחות הממשל בוושינגטון, כי פתרון הסוגיה הישראלית-פלסטינית הוא הכרחי לביטחון האזור. הוא מקשיב לא רק למנהיגי ערב אלא גם לעמיהם בעקבות האביב הערבי. שלום בעיניו חייב להיות מבוסס על לגיטימציה של שני העמים – דעת הקהל הישראלי המתמקדת בביטחון, ודעת הקהל הערבית הקשובה לגורל הפלסטינים.

עיניו של מזכיר המדינה משקיפות על האזור כולו. הסדר שלום ישראלי-פלסטיני חייב להוביל לשינוי אזורי מעמיק, מבחינת יחסי ערב-ישראל (על בסיס הנכונות לנורמליזציה עם ישראל שב”תכנית הסעודית”), וחייב גם להתבסס על סיוע הליגה הערבית להגעה להסדר.

קרי יניח בקרוב את הצעתו למסגרת המשך המשא ומתן להסדר קבע, על בסיס גבולות 67′ עם חילופי שטחים ונורמליזציה ביחסים בין ארצות ערב וישראל. ג’ון קרי הוא ייחודי, נשמה ליברלית – אינטליגנציה קונצפטואלית וביצועיזם כוחני. אל לנו לפספס הזדמנות של חבר שמביא עם תשוקת אמת את עוצמתה של ארה”ב וערכיה לטובת ישראל והאזור.

הכותב היה מנכ”ל משרד החוץ וחבר כנסת, מאדריכלי הסכם אוסלו