US: Don’t Get Too Involved

<--

האיגרת “הסודית” ששיגר הנשיא אובאמה בחודש שעבר למנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, מציעה שיתוף פעולה אמריקני־איראני במלחמה בדאעש, תוך כדי נצירת האש נגד משטר אסד, בן חסותו של המשטר בטהרן. על פי ידיעות אחדות, גם חמינאי שלח לאובאמה איגרת סודית משלו, אך לא ברור אם אכן היתה כזאת, ואם כן – מה תוכנה. אך “התשובה הגלויה” לדברים הפייסניים של וושינגטון לא איחרה לבוא: חמינאי קרא להשמדה פיזית של מדינת ישראל והשמיע דברי נאצה נוספים, שבעידן אחר בוודאי היו מאלצים לשריין לו מקום מרכזי על ספסל הנאשמים במשפטי נירנברג.

לא היתה זו איגרתו הראשונה של הנשיא אובאמה לחמינאי, אלא הרביעית מאז 2009. עוד עם כניסתו לבית הלבן גמר הנשיא אומר לשים קץ לעוינות ששררה בין ארה”ב לבין משטר האייתוללות מאז תפיסת השגרירות האמריקנית ב־1979, וכבר באיגרתו הראשונה העלה חזון של “שיתוף פעולה אזורי ודו־צדדי” בין שתי המדינות. אובאמה מתמיד, אפוא, בגישה שביטא כבר בראשית כהונתו, והמלחמה “המשותפת” נגד דאעש משמשת לו מצמד נוח לניסיון להגשימה הלכה למעשה.

אך השאלה הדחופה שמתעוררת בהקשר לכך היא אם זה ישפיע על אופיו של הסכם הגרעין, שתאריך היעד הרשמי שלו הוא 24 בנובמבר. כלומר, האם הממשל האמריקני יתנה את שיתוף הפעולה בעניין דאעש בקבלתה של איראן את התנאים שנדרשים ממנה, או שמא ארה”ב היא זו שתהיה ותרנית כלפי איראן כדי להשיג הסכם, הגם שיהיה פחות ממושלם, ולו רק כדי שתוכל להכריז על “הישג”? מה שמדאיג מבחינת ישראל ומדינות ערב, בעלות בריתה המסורתיות של וושינגטון, הוא שיש רמזים בתקשורת האמריקנית והמערבית בכלל שהגמשה חד־צדדית של אמריקה היא, כנראה, החלופה המועדפת.

אחת ההצדקות שמועלות בהקשר זה היא ש”הרי לעולם יש זמן לחכות” (כלומר – המערב יכול להמתין להסכם יעיל יותר בעניין הגרעין) או כדי להיווכח איך טהרן תתנהג. בינתיים אמנם טוען הממשל שהוא נחוש להגיע להסכם אפקטיבי בעניין הגרעין האיראני, אך לא הכל משוכנעים. בהקשר זה צריך להזכיר את העובדה שהחל מחודש ינואר הבא ישלטו הרפובליקנים שאינם שותפים לשאננות הזאת בשני בתי הקונגרס, ושלכן יש חשש סביר שהממשל ינסה לקבוע עובדות בתקופת הביניים.

הממשל טוען שלחץ חדש על איראן, כפי שהרפובליקנים וגם חלק מהדמוקרטים דורשים, עלול להרחיקה משולחן הדיונים ולגרור את אמריקה למלחמה ומן הסתם, הממשל סבור, כנראה, שהציבור האמריקני חושש יותר מהאיום של דאעש מאשר מהאיום הגרעיני האיראני. אך גם בעניין זה יש ספקות: לא רק שאיראן עצמה היא אחד הגורמים הראשיים לטרור העולמי, אלא שבמלחמה בדאעש אמריקה חברה בפועל, נוסף על איראן, לעוד ארגונים שעל פי כל קריטריון אפשר להגדירם כטרוריסטיים – מחיזבאללה השיעית ועד לאל־קאעידה וג’בהאת א־נוסרה הסוניים. עלול מישהו לשאול: עם כל הסכנה, האמיתית או המוגזמת, מכיוון דאעש – האם לאור האיום הלא פחות חמור מהקיצוניות בהובלת איראן, לא עדיף לתת לאלה להכות באלה בלי שאמריקה תזדהה יתר על המידה עם אחד הצדדים, ובפרט כשהדבר כרוך במחיר שיסכן את שלום העולם לדורות?

About this publication