A United Arab Army: To Be Respected and Feared

<--

צבא ערבי מאוחד: כבדהו וחשדהו

אחת התוצאות הישירות מהתמורות במדיניות המזרח־תיכונית של ארה”ב, ובעיקר הצעדים לשינוי במגמת היחסים עם איראן, היא התחושה הגוברת בקרב בעלות בריתה הערביות המסורתיות שאין הן יכולות עוד לסמוך על אמריקה בענייני ביטחון. אם נצרף לכך את דאעש, את הכאוס שפוקד את המזרח התיכון ואת המצב הבלתי ברור לגבי עתידה של סוריה – כל אלו וההשלכות האסטרטגיות מהם הביאו להחלטה של הליגה הערבית להקים בדחיפות כוח ערבי צבאי מאוחד.

לפני כשבועיים נערכה פגישה של הרמטכ”לים של המדינות הערביות – מצרים, סעודיה, ירדן, כוויית ונסיכויות המפרץ – בקהיר, שם הוחלט על הקמת פיקוד צבאי מאוחד. ראשי מדינות ערב יידרשו עד סוף חודש יוני לדון בהגשמת ההחלטה בפועל, ויש להניח שלא הכל בוושינגטון מתלהבים מהיוזמה האסטרטגית הערבית הזאת (ולו מפני שהיא העידה באופן ברור על ההסתייגות מהקו המדיני הנקוט על ידי הממשל בעניין איראן וכוונותיו להביא להסכם עימה בנושא הגרעיני). בתגובה, החליטה וושינגטון לפעול בשני מסלולים: באופן רשמי לברך על ההחלטה שגובשה בקהיר, ועם זאת, לאותת לגורמים הערביים השונים שאין בה צורך, שכן לא רק שאמריקה איננה מתכוונת למשוך את ידיה מהנעשה במזרח התיכון, היא נחושה להמחיש זאת על ידי אספקה מאסיבית של נשק ושל אמצעי לחימה אחרים לצבאות הערביים השונים.

ואכן, כפי שה”וושינגטון טיימס”, עיתון בעל קשרים טובים בממסד הביטחוני בארה”ב, דיווח בשבוע שעבר, הממשל שוקל להציע לסעודיה ולמדינות המפרץ האחרות אמצעי לחימה מתקדמים ביותר, שסופקו עד כה רק לישראל. גם צרפת חתמה לאחרונה על עיסקת נשק גדולה עם קטאר דווקא.

ברור שלכל ההתפתחויות האלה יש השלכות אפשריות, מדיניות כביטחוניות, על מדינת ישראל – גם חיוביות וגם, לפחות בפוטנציה, שליליות. בהיבט החיובי מתברר פעם נוספת שלדאגה של ישראל מההסכם הגרעיני ההולך ומתגבש עם איראן שותפות גם בעלות בריתה הערביות הסוניות של ארה”ב, ושמבחינה זאת קיימת בעצם חזית אחידה דה־פקטו, הגם שלא רשמית, בין ירושלים, ריאד, קהיר, עמאן ועוד. מה שמזכיר המדינה קרי כינה “היסטריה” איננה אלא התבוננות מפוכחת של רוב מדינות האזור על האיום האיראני. ראש הממשלה התייחס לקונצנזוס האזורי הזה בנאומו בלטרון לציון 70 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית, ועמד על הסיכוי האפשרי הנובע מההיערכות הזאת גם לקידום הסדר בעניין הפלשתיני. בהקשר זה יש להזכיר, הגם שכרגע העניין הזה נראה תיאורטי, כי אחת מדרישות היסוד של ישראל בהקשר לכינון מדינה פלשתינית עצמאית היא לא רק שתהיה מפורזת, אלא שגם ייאסר עליה להתקשר בהסכמים בעלי אופי צבאי עם מדינות אחרות.

ישראל אינה יכולה להתעלם גם מהאפשרות, בין שתתממש התוכנית להקמת צבא ערבי מאוחד ובין שמדובר בתגבור נרחב בנשק ובציוד של הצבאות הערביים, שהתוצאה עלולה, בנסיבות מסוימות ובהתחשב במצב הבלתי יציב באזורנו, להתגלות כשלילית. וושינגטון אמנם מבטיחה שבכל מקרה תגבור הכושר הצבאי של מדינות ערב לא יפגע ביתרון הצבאי האיכותי של ישראל, והיא אכן מתכוונת לעמוד על כך (היא גם מחויבת לכך על פי החלטה של הקונגרס מ־2008), אך כפי שהתברר כבר בעבר, היו מדי פעם פרצות בהתחייבות הזאת.

ארה”ב, בשיקוליה האסטרטגיים, איננה צריכה להביא בחשבון איום צבאי משכנותיה קנדה ומקסיקו, אך ישראל איננה פטורה מהתייחסות למצב הנזיל באזור המזרח התיכון ולכל התפתחות אפשרית, גם כשמדובר במדינות שהיא חתומה עימן על הסכמי שלום, קל וחומר כשמדובר בצבא ערבי מאוחד שכולל גם מדינות אחרות. צבא שמוקם כדי לבלום את כוונות ההתפשטות של איראן ושלוחיה בסוריה, בלבנון, בסיני ובתימן הוא דבר חיובי, כל עוד נזכור שגם מה שנראה בטוח וקבוע, עלול לפעמים להתברר כזמני.

About this publication