It’s Not American Aid, It’s a Security Deal

<--

זה לא סיוע אמריקאי זו עסקה בטחונית

העובדה כי הסיוע האמריקאי לישראל תועלתני לא פחות לארה”ב, מאירה את ה”סיוע” באור אחר. המשך הדיבור על שיתוף הפעולה הזה כ”צדקה” מחליש את ישראל במשא ומתן על היחסים הכספיים ביניהן

היחסים הביטחוניים בין ארצות הברית לישראל שווים לאמריקאים פי כמה מהסכום שהם מעבירים לישראל שעומד על כ-3 מיליארד דולר מדי שנה, אבל על מנת למנוע מישראל לנהל משא ומתן על השווי הכלכלי האמיתי של היחסים בין המדינות – מגדירים אלו את הסכום בתור “סיוע” – צדקה. התנהלותה של ישראל בנושא הזה משולה לעני המתדפק בשער, וכך היא מנסה להעלות טענות מטענות שונות, מאיראן ועד השואה, מדוע עליה לקבל יותר כסף.

האמת היא שהאמריקאים מרוצים מאוד מההתנהלות הזו כי היא מסיטה את הדיון המהותי אל האזורים האמוציונליים שבו “כל סכום מתקבל בברכה”, בעוד שהאמת היא שהסכום המועבר לישראל הוא מועט מאוד ביחס לשווי האמיתי של היחסים הביטחוניים בין המדינות.

על מנת להבין את השווי הכלכלי האמתי בין המדינות כדאי להבין את מארג היחסים הביטחוניים המורכב בין ישראל לארה”ב. ניתן לכמת את השווי הזה לפי ההוצאה הביטחונית האמריקאית בפרויקטים מקבילים.

1. פלטפורמה צבאית – מדינת ישראל מהווה פלטפורמה קדמית לצבא ארה”ב והוא מסתמך עליה במגוון תחומים. ישנה אימרה ידועה של אלכסנדר הייג, מזכיר המדינה האמריקאי: ”ישראל היא נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם שאי אפשר להטביע”.

לפי חישובים אמריקאים עלות הפעלת נושאת מטוסים היא 6.5 מיליון דולר ליום דהיינו 2.35 מיליארד דולר לשנה. בנוסף לזה, עלות בניית נושאת מטוסים מתחילה ב-4.5 מיליארד דולר.

אמרתו של הייג נאמרה ב-1982, הרבה לפני שנבנה בסיס המכ”ם האמריקאי בנגב, המכיל 120 חיילים אמריקאים, שמכסה את כל המזרח התיכון. לישראל אין גישה לנתוני המכ”ם האמריקאי, אך ניתן להעריך שתרומתו ליכולות הצבא האמריקאי מוערכת בחצי מיליארד דולר לפחות.

2. פלטפורמה פיתוחית – האמריקאים “מסייעים” לישראל בדרכים שונות בפרויקטים פיתוחיים שונים שאחד הידועים שבהם זה “כיפת ברזל”. ניתן היה לחשוב שהאמריקאים תומכים בישראל מתוך דאגה בלבד, אך זהו לא המצב.

האמריקאים בעצם קונים את הפיתוחים הישראלים ומקבלים לידם את כל הטכנולוגיה הישראלית ללא כל סיכון פיתוחי. בכל אחד מהפרויקטים שבהם האמריקאים משקיעים, הם מקבלים לידם את כל מה שדרוש להם על מנת לייצר בעצמם בארה”ב את אותו המוצר.

לאור העובדה שהאמריקאים משקיעים בזרוע הפיתוח הצבאית שלהם DARPA כ-3 מיליארד דולר בשנה, והתוצרים שלה לא מרשימים בהרבה מהתוצרים הישראלים, ניתן להגדיר ששווי שיתוף הפעולה הפיתוחי הוא לפחות 1.5 מיליארד דולר.

3. צמצום התעשייה הביטחונית הישראלית – לאורך השנים קיבלו האמריקאים זכות וטו על היצוא הביטחוני הישראלי ולעיתים גם על היצור המקומי (כמו הלביא).עסקת הפאלקון זו הדוגמה הידועה ביותר, כאשר ישראל רצתה למכור לסין אבל ביטלה בגין לחץ אמריקאי. לישראל לקח הרבה וזמן ועלה הרבה כסף לשקם את הקשר עם סין לאחר מכן.

ישנם מקרים נוספים שבהם האמריקאים משתמשים בזכות הווטו שלהם, שלא לצורך מניעת התחמשות אויביהם, כמו האפשרות לזכות במכרזים גדולים בעולם ללא צורך להתחרות בחברות הישראליות. בנוסף, לאור כך שישראל מעבירה לאמריקאים את כל הידע היצורי על מוצרים שפותחו בישראל, היא מונעת בעצם מחברות ישראליות למכור מוצרים מתקדמים בארה”ב ומקטינה מאוד את פוטנציאל המכירות שלהן.

העדיפות שניתנת לחברות האמריקאיות בעולם על חשבון החברות הישראליות, ומניעת העברת נשק מתקדם למדינות שהיא לא מעוניינת בהן – שווים מיליארדי דולרים לארה”ב.

4. שיתוף פעולה מודיעיני – תקציב המודיעין הצבאי האמריקאי נאמד בכ-17 מיליארד דולר. כבר למעלה מארבעים שנה שישראל משתפת פעולה מודיעינית עם האמריקאים. תחילתו של שיתוף הפעולה הזה הוא במתן הגישה ל’מיג 21′ שישראל השיגה ומאז ישראל משתפת את ארה”ב באופן קבוע במידע מודיעיני שהיא משיגה.

חלק מהמידע נוגע ישירות לאיומים על כוחות אמריקאים וחלק מהמידע נוגע למידע כללי שמושג על ידי ישראל במרחבי האיום השונים. לפי פרסומים שונים לאמריקאים אין סוכנים בשטח במדינות המזרח התיכון וישראל היא היחידה שמפעילה מודיעין אנושי בארצות אלו.

בנוסף ידוע שיחידת 8200 משתפת את האמריקאים במודיעין אותות שהיא אוספת במקרים שונים. שיתוף המודיעין הזה נועד גם לצרכים ישראלים – ישראל מעוניינת להשיג תמיכה אמריקאית בינלאומית לפעולות שונות שהיא עושה, אבל בנוסף ניתן להניח שאם האמריקאים היו צריכים להשיג את המודיעין הזה בעצם הוא היה עולה להם בהערכה זהירה 10% מתקציב המודיעין הצבאי (תקציב המודיעין הלא צבאי הוא מעל 50 מיליארד דולר).

5. ישראל לא באמת מקבלת כסף – האמת היא שהמרוויחה הגדולה מכסף ה”סיוע” לישראל היא ארה”ב באופן ישיר. ישראל לא מקבלת כסף מזומן אלא את האפשרות לרכוש מהתעשייה האמריקאית בסכום כסף מסוים (לעיתים ניתן להוציא סכום קטן לרכש בשקלים אבל הוא צריך להיות מגובה ברכש גומלין).

מי שמקבל את הכסף זה לא ישראל אלא חברות אמריקאיות שמרוויחות לא רע ובנוסף הוא נועד לממן אלפי משרות אמריקאיות. ניתן לומר כי חלק משמעותי מהדוחפים לסיוע לישראל הן החברות הביטחוניות האמריקאיות שיש להן את אחד מגופי הלובי הכי חזקים בארה”ב. הכסף המוצא בארה”ב מניע את גלגלי הכלכלה האמריקאית ונשאר אצל משלם המיסים האמריקאי, מה שעובר לישראל הן פלטפורמות מלחמתיות שגם ככה נכנסות לשדה הקרב המסוכן ממילא.

6. גם הפלטפורמות לא עוברות לידי ישראל באמת – האמריקאים מגבילים את ישראל ביכולת שלה להשתמש בכלים ובציוד הנקנים בכספי הסיוע. למשל אסור לישראל להשתמש בנשק למלחמה תוקפנית, מה שמביא את ישראל להימנע ממהלכים יזומים להגנה על ישראל ומביא אותה להמתין לאיום ברור וגדול לפני שהיא יכולה להשתמש בנשק האמריקאי. העובדה שהנשק לא עובר לישראל מומחשת יותר מכל בעסקה לרכישת ה-F35 שהאמריקאים מעוניינים לשלב בו מערכת שתדע להגיד להם היכן נמצאים המטוסים הישראלים בכל רגע נתון.

אם נסכם את השווי הכלכלי של היחסים בין המדינות נראה שאם ישראל הייתה מעוניינת לגבות את השווי הכלכלי של כל אחד מהשירותים שהיא מספקת היא הייתה צריכה לגבות מהאמריקאים לפחות 10 מיליארד דולר.

זה נכון שהשווי של התמיכה האמריקאית לישראל בזירה הבינלאומית וההבטחה שלה לשמור על יתרון איכותי ישראלי (שגם זה לעיתים מוטל בספק) גם שווים לא מעט כסף. אבל העובדה כי הסיוע האמריקאי לישראל מסייע לא פחות לארה”ב והתוצרים שלו מסייעים לארה”ב ללא סיכון חיי אדם אמריקאים – מאירה את ה”סיוע” באור אחר.

מניסיוני, לעיתים קרובות הגדרת מבנה העסקה זהו השלב שמגדיר איך היא תראה ומה כל צד מצפה לקבל ממנה. המשך הדיבור על “סיוע” אמריקאי מחליש מיידית את ישראל במשא ומתן על היחסים הכספיים ביניהן.

אני מקווה שישראל תדע להגדיר את מבנה העסקה כך שהיחסים הכספיים לא יוגדרו כ”סיוע” אלא כ”עסקה ביטחונית” שבה כל צד מביא לשולחן את השירותים שהוא מספק לצד השני ובסופו של דבר הצד שמביא פחות יצטרך להוסיף כסף לסגירת ההפרש. במבנה עסקה כזה אני בטוח שישראל תשיג תנאים הרבה יותר טובים.

הכותב הוא מייסד ומנכ”ל חברת לשתות

About this publication