Trump Is Afraid To Lose the Presidency by Mail

<--

טראמפ פוחד להפסיד את הנשיאות בדואר

התפרצות הקורונה מגבירה את הקריאות לאפשר לאמריקנים להצביע דרך הדואר בבחירות בנובמבר. הרפובליקנים מתנגדים: הם יודעים שזו תהיה מתנה לדמוקרטים

לצד העיסוק התקשורתי במדיניות של טראמפ נגד מגפת הקורונה ובתפקודם של מושלי המדינות מול הנגיף, שאלה אחת תופסת לה בימים האחרונים מקום מרכזי יותר ויותר בפוליטיקה האמריקנית – מה יקרה בתסריט הלא מופרך שבו ביום הבחירות נגיף הקורונה עדיין ייחשב לאיום על בריאות הציבור? האם ניתן יהיה לקיים הליך הצבעה דמוקרטי שבו מרבית הבוחרים מצביעים מבלי להגיע לקלפיות, ואם כן – כיצד?

על פניו התשובה ברורה – הצבעה בדואר. כל מדינות ארה”ב מאפשרות הצבעה כזו כבר כיום, במסגרת המכוּנָה “קלפי נעדרים” (Absentee Ballot). ההצבעה בדרך זו מתבצעת על פי רוב באמצעות מעטפה הנשלחת על-ידי הבוחר בדואר רשום עוד לפני יום הבחירות, כאשר המועד האחרון לשליחתה מוגדר מראש.

חלק מהמדינות מאפשרות הצבעה מסוג זה רק לאוכלוסיות שאינן יכולות להתייצב בקלפי: אנשים חולים, אנשים עם מוגבלויות, אנשים המתגוררים בחו”ל, אסירים המרצים מאסר בגין עבירות לא חמורות ועוד. מדינות אחרות מאפשרות לכלל האוכלוסייה להצביע בדואר, ללא צורך בסיבה מיוחדת (no-excuse absentee voting). קבוצה שלישית, של חמש מדינות (וושינגטון, אורגון, קולורדו, יוטה והוואי), מקיימת את הבחירות אך ורק בדואר, וללא קלפיות כלל.

עם פרוץ משבר הקורונה החלו נציגים של ועדות בחירות בכל רחבי ארה”ב (ועדת בחירות היא הגוף הציבורי שמקים כל מחוז בחירה כדי לארגן את ההצבעה בקלפיות באותו מחוז ולפקח עליה) לקרוא לפתוח את אפיק ההצבעה בדואר לכלל האזרחים בכל המדינות, ולהסיר חסמים חוקיים ובירוקרטיים הצפויים לעמוד בדרכם של בוחרים רבים. האחריות לנקיטת צעדים כאלה נמצאת בראש ובראשונה בידי בתי המחוקקים המדינתיים, אשר צריכים לקדם חוקים בנושא. עד כה, רק מעטים מהם נקטו יוזמות משמעותיות בסוגיה זו.

בגבעת הקפיטול, מקום מושבו של הקונגרס האמריקני בוושינגטון, היו מי שהציעו להקדים תרופה למכה ברמה הפדרלית. בסוף מרץ, כששתי המפלגות דנו בחבילת הסיוע שתוגש למשק, הציעו הדמוקרטים לחייב במסגרתה את כל המדינות לאפשר לכלל האזרחים להצביע בדואר ולהקל עליהם את הליך הרישום להצבעה זו. בנוסף הציעו הדמוקרטים להעביר מענקים בשווי 4 מיליארד דולר לוועדות הבחירות ברחבי ארה”ב כדי לממן את השינויים הדרושים.

היוזמה של הדמוקרטים הייתה שאפתנית, אבל התנגדות עזה הן מצד הרפובליקנים והן מצד טראמפ עצמו הביאה לבלימה מוחלטת של המאמצים. בנוסח הסופי של חבילת הסיוע, שנחתם על-ידי טראמפ ב-26 במרץ, לא נכללה שום הנחיה קונקרטית לשינויים שעל המדינות לבצע במערכי הבחירות שלהן. בנוסף, החוק ניתב רק 400 מיליון דולר במענקי סיוע לוועדות הבחירות – 10% בלבד מהסכום שהציעו הדמוקרטים.

מאמצי הרפובליקנים לסכל את הרחבת ההצבעה בדואר – הפתרון הסביר ביותר לקושי שצפוי להתעורר בנובמבר הקרוב – עשויים להיראות תמוהים למתבונן בהם בעין בלתי מזוינת. אלא שכאשר בוחנים את ההיסטוריה ואת התבטאויותיהם של הרפובליקנים בנושא, הדברים נעשים ברורים הרבה יותר.

אני לא רוצה שכולם יצביעו

בעשורים האחרונים קידמה המפלגה הרפובליקנית בשלל מדינות שורה של חוקים שהגבילו את יכולתם של אזרחים רבים להצביע. החוקים המפורסמים ביותר בהקשר זה הם “חוקי זהות הבוחר” (Voter ID Laws), המחייבים את הבוחר להציג בקלפי תעודה מזהה עם תמונה. מכיוון שאין בארה”ב תעודת זהות אוניברסלית, ולאור העובדה שלאזרחים מעוטי יכולת לרוב אין דרכון או רישיון נהיגה המכילים תמונה, רבים מבעלי זכות הבחירה מוותרים על המאמץ הדרוש להנפקת תעודת הצבעה מיוחדת – ונמנעים מלהצביע.

כשהרפובליקנים קידמו את החוקים האלה הם טענו כי מדובר במענה מתבקש על התופעה של זיופי בחירות בארה”ב, כשבמיוחד נוגעים הדברים למקרים בהם אנשים מתייצבים בקלפיות ומזדהים כאדם אחר כדי להצביע יותר מפעם אחת. טיעונים אלה נשמעים חדשות לבקרים חרף העובדה שבפועל הראיות לזיופי הצבעה הן מעטות ביותר ושהתועלת של הוספת קול בודד לספירה הכללית מתגמדת לנוכח הסיכון שהפרט לוקח על עצמו בהתחזות שכזו – עד 5 שנות מאסר.

יחד עם זאת, אחת לכמה זמן אפשר להיתקל בהתבטאויות של גורמים רפובליקנים המרמזות שליוזמי החוקים האלה יש כוונה אחרת. המקרה המפורסם ביותר נרשם בשנת 2012, כאשר מייק טורזאי, מנהיג הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים של מדינת פנסילבניה, התייחס לחוק זהות הבוחר שנחתם במדינה כאל “חוק שיאפשר למיט רומני (המועמד הרפובליקני לנשיאות דאז) לנצח במדינת פנסילבניה”. טורזאי אמר את הדברים במפגש רפובליקני סגור, ולא ידע שהוא מצולם.

את דבריו של טורזאי יש לראות בהקשר הרחב של דפוסי ההצבעה בארה”ב. ליברלים ושמרנים כאחד נוטים להעריך שכאשר אחוז ההצבעה בבחירות גבוה – הדמוקרטים נוטים לרשום תוצאות נאות, ואילו כששיעור ההצבעה נמוך – הרפובליקנים נוטים ליהנות מההפקר. הסיבה לכך שהיא שצעירים, בני מיעוטים ובעלי הכנסה נמוכה, שהיסטורית נוטים להצביע לדמוקרטים, הם לרוב הראשונים להדיר את רגליהם מהקלפי מפאת חוסר עניין או חוסר נכונות לוותר על שעות עבודה יקרות לטובת ההצבעה, שכן בארה”ב לא מונהג יום שבתון במועד הבחירות.

בשל דפוס ההצבעה הזה, לאורך השנים טענו רפובליקנים רבים ששיעור הצבעה גבוה אינו בהכרח דבר שיש להעלות על נס, ושהוא בפירוש אינו חשוב יותר ממניעת זיופים, הגם שאלה כמעט ואינם קורים. “אני לא רוצה שכולם יצביעו”, אמר פול וייריק, פעיל שמרן בולט וממייסדי מכון המחשבת השמרני הריטג’. “בחירות אינן מוכרעות על-ידי רוב הציבור. מאז הקמת המדינה שלנו הן מעולם לא הוכרעו על-ידי רוב הציבור – והן לא מוכרעות כך כיום”.

שום רפובליקני לא ינצח

וכאן נכנסת לתמונה ההצבעה בדואר. הנתונים מלמדים שמדינות שפתחו את האפשרות להצביע בדואר לכלל הציבור נהנו מעלייה משמעותית באחוזי ההצבעה. עלייה זו נעשית גדולה עוד יותר כאשר המדינה שולחת מיוזמתה את מעטפת ההצבעה בדואר לכל האזרחים במקום להמתין שכל אזרח יגיש בקשה רשמית לקבל מעטפה כזו, וכשהיא מאפשרת להם להירשם לפנקס הבוחרים ולהצביע בעת ובעונה אחת. מסיבה זו, רבים מפעילי זכויות ההצבעה בארה”ב קראו לאמץ את ההצבעה בדואר עוד לפני התפרצות הקורונה.

בהתחשב בהשפעה הצפויה על שיעור ההצבעה, אין זה מפתיע שהרפובליקנים מתנגדים ליוזמה. בתדרוך לעיתונאים בבית הלבן ביום שבת האחרון אמר טראמפ כי הוא חושש שאנשים רבים מרמים כאשר הם מצביעים בדואר, וכי הוא מעדיף הצבעה בקלפי תוך הזדהות עם תעודה מזהה. אלא שבריאיון שהעניק לרשת פוקס ימים אחדים לפני כן, ב-30 במרץ, אמר טראמפ שאם הצעות הדמוקרטים לקידום הצבעה בדואר היו מתקבלות – התוצאה הייתה רמת הצבעה שלא הייתה מאפשר לשום רפובליקני להיבחר שוב.

ציטוט דומה נשמע מפיו של דיוויד רלסטון, יו”ר בית הנבחרים הרפובליקני של מדינת ג’ורג’יה. הוא אמר שהרחבת האפשרות להצביע בדואר תהיה בעלת השלכות הרסניות לרפובליקנים ולשמרנים במדינתו. כמה ימים אחר כך ביקש רלסטון להבהיר שכוונתו הייתה לזיופים, שעשויים לדבריו להתגבר כתוצאה מהמעבר לשיטת ההצבעה בדואר.

הסיכון המחושב של הרפובליקנים

מכיוון שבוחרים מבוגרים הם אוכלוסייה שנשקף לה סיכון גבוה במיוחד מנגיף הקורונה, ומכיוון שהם נוטים להצביע באחוזים גבוהים למפלגה הרפובליקנית, עולה שאלה: האם ההתנגדות הרפובליקנית להצבעה בדואר אינה בגדר מקח טעות? על פניו, מצביעים רבים בגיל השלישי עלולים להימנע מלהגיע לקלפיות בשל החשש לחייהם, ובמקביל ללכת לאיבוד בסבך הבירוקרטיה של ההצבעה בדואר במתכונתה הנוכחית. תסריט כזה עלול להיות בעוכריהם של הרפובליקנים בבחירות הקרובות.

התשובה לשאלה זו מורכבת משני חלקים. ראשית, יש במפלגה הרפובליקנית מי שמעריכים כי בוחריהם רואים בקורונה בעיה של הערים הגדולות, וכי באזורים הכפריים ובעיירות הקטנות, שבהם גרים רוב הבוחרים השמרנים, אנשים לא יחששו להגיע לקלפיות. שנית, הרפובליקנים כנראה מבינים שאם השינויים בשיטת ההצבעה אכן ייצאו לפועל, לא תהיה דרך חזרה: הבוחרים יתמכו בשימור ההקלות על ההצבעה בדואר, והמחוקקים שייבחרו כתוצאה מהשינוי יעמדו על המשמר כדי לוודא שהן יישמרו.

בכל זאת, ניכר שהרפובליקנים כן מזהים את הפגיעה האפשרית בשיעור ההצבעה בחתך הגיל החשוב ביותר מבחינתם. לכן הם מביעים נכונות להתיר שליחת מעטפות הצבעה לבתיהם של בני 65 ומעלה, אך לא לאלו של כלל האזרחים. הדמוקרטים אינם צפויים להיעתר להצעה הרפובליקנית הזו, ולכן הרפובליקנים יצטרכו להחליט בקרוב עם איזה סיכון הם ישנים טוב יותר בלילה: העלייה באחוז ההצבעה או החשש שמצביעיהם המבוגרים לא יבואו לקלפי.

בכל מקרה החול בשעון הולך ואוזל. כל שינוי בתקנות ההצבעה הקיימות יהיה כרוך בנטל ארגונִי עצום על ועדות הבחירות, אשר זקוקות לזמן נאות כדי להיערך בהתאם. אם לא תהיה פריצת דרך בחודשים הקרובים, המפלגות ייאלצו להקדיש משאבים ניכרים כדי להדריך את בוחריהן כיצד להצביע בדואר במסגרת החוקים הקיימים – משאבים שיבואו על חשבון תעמולת הבחירות המסורתית. אם לא תורחב אפשרות ההצבעה בדואר, שיעור ההצבעה עשוי לצנוח דרמטית ביחס לשנים קודמות, וההשלכות שיהיו לכך על לזהות המנצח אינן ברורות בשלב זה.