The Rise and Fall of Donald Trump

<--

נואר 2016 לא היה חודש טוב עבור הימין האמריקני. אחרי שבע שנות אובמה, הרפובליקנים – פוליטיקאים ותומכים כאחד – היו מוכנים לשינוי. הם זעמו על מדיניות הבריאות הציבורית של הנשיא הדמוקרטי, על נאומי השמאל המתנשאים שנישאו דרך קבע, ועל מדיניות החוץ שראו בה את האשמה הישירה לכאוס ולמוות שאפפו את המזרח התיכון. החלום לראות רפובליקני – כל רפובליקני – בבית הלבן, בער בליבו של כל פעיל וכל מצביע ימין. אל החלל הזה נכנסה ב-2015 קבוצה של לא פחות מ-17 טוענים לכתר, כשכל אחד מהם מקווה להכנס בקלילות אל הבית הלבן באמצעות אותו להט פוליטי. העובדה שהממסד הדמוקרטי כבר ראה בהילרי קלינטון – שהיוותה בעבור הרפובליקנים סמל לשחיתות פוליטית – מועמדת לנשיאות, הפכה את התפקיד לנחשק אף יותר. מי לעזאזל יכול להפסיד במרוץ כזה.

סדרת עימותים ומספר מכובד של סקרים הספיקו כדי לקצץ מעט את הרשימה ולהעיד על הכיוון אותו בחרו הרפובליקנים. בתחילת 2016, שבועות בודדים לפני שהפריימריז נפתחו באופן רשמי, הנרטיב כבר היה מוכן. הבחירות המקדימות, סברו אנשי התקשורת והממסד הפוליטי, יהיו מאבק בין המיינסטרים הרפובליקני שדוגל במועמדים כמו הסנאטור מרקו רוביו והמושל ג’ב בוש, לבין השמרנים והדתיים יותר, המחוברים יותר לשטח; אלה שיראו בטד קרוז את מועמדם האידיאלי. את מחוללי הנרטיב לא הטרידה העובדה שהיה עוד מועמד אחד, עם בייס לא מובן, שכבש את המקום הראשון כמעט בכל סקר, והשיג תוצאות טובות כמעט בכל עימות. מתוך סדרה של כל כך הרבה מועמדים צעירים, מנוסים ומוכשרים, למה שהציבור ירצה כוכב ריאליטי בן 70 מקווינס?

הדרך אל הניצחון

אך עם חלוף הזמן הובלתו של האאוטסיידר בסקרים המשיכה להתקדם. הוא היה גס וחצוף בעימותים, בכנסיו שיגר התקפות שפלות לעבר יריבים פוליטיים, הדליק כל נורה אדומה אפשרית, ואף המציא כמה נורות אדומות על הדרך. המערכת הפוליטית המשיכה להפגין רוגע, וגם בתקשורת המיינסטרים לא נרשמה בהלה גדולה מדי. אולם הוגי דעות רבים מהתנועה השמרנית שמו לב לסימני האזהרה, והחליטו לעשות מעשה. וכך, בסוף ינואר, הקדיש כתב העת השמרני הוותיק “נשיונל ריוויו” גיליון שלם למועמד הסורר. כותרת הגיליון חזתה את עיקר השיח הפוליטי של השנים שיבואו בשתי מילים: “נגד טראמפ”.

עורכים, כותבים והוגי דעות, בכירי האינטלקטואלים של השמרנות האמריקנית, יצאו בקריאה ברורה: תבחרו בכל אחד, רק לא בטראמפ. והסיבות היו מגוונות: הוא היה דמוקרט עד לאחרונה, אי אפשר לסמוך עליו, הוא מעורב ביותר מדי שערוריות וכניעה למדיניות הנציונליסטית-פופוליסטית שלו תפגע בתנועה השמרנית לשנים רבות; אבל הטענה המרכזית נגדו סוכמה היטב על ידי העיתונאי והוגה הדעות ג’ונה גולדברג: אופי הוא גורל.

המילים, המיוחסות לפילוסוף היווני הרקליטוס, הגדירו במדויק את שצפוי לקרות לדעת גולדברג ואחרים אם טראמפ אכן ינצח בפריימריז ויצליח גם לכבוש את הבית הלבן. אולי הוא ימלא כמה הבטחות; ימנה את “האנשים הטובים ביותר” כיועצים ומזכירים סביבו; ימנה עשרות ומאות שופטים שמרנים – כולל אחד או שניים לבית המשפט העליון; יצליח להביס את אובמה-קייר; יגרש מהגרים לא חוקיים ואפילו יקצץ במיסים. אבל אופיו של טראמפ – השקרים, חוסר היכולת המתמשך להתמקד במדיניות, הקפריזיות, התוקפנות כלפי בעלי ברית – האופי הזה הוא שבסופו של דבר יחרוץ את גורלו, ואולי גם את גורלה של ארה”ב לתקופה ארוכה.

הגיליון עורר סערה גדולה. הנשיונל ריוויו הסיר את חסותו מהעימות הרפובליקני הבא, וטראמפ ובעלי בריתו השתלחו בו. הכותבים שהעזו לצאת נגדו הותקפו יומם וליל ברשת, וככל שטראמפ המשיך לבסס את ניצחונו, הם נאלצו לראות חברים לשעבר עוברים לתמוך במועמד לעתיד ומצטרפים למתקפה נגדם.

מול ה”נבר-טראמפרס”, כפי שכונו מתנגדיו, קמה תנועה נגדית שהדגישה את הצורך בניצחון, ויותר מכך בנקמה בדמוקרטים על השנים הארוכות שחלפו מאז כיהן נשיא רפובליקני בבית הלבן. אלה ראו בטראמפ מועמד אידיאלי לניקוי ה”ביצה” – וושינגטון – כמנהיג שיגיע מבחוץ ויוכל לטפל במה שצריך בלי פוליטיקה מיותרת. אם היה אי מי שציין את נטייתו של המועמד לתקוף אחרים, התשובה לכך הייתה: “אז מה? הוא נלחם, זה לא מה שאנחנו רוצים?”; אם הוזכרו הבטחותיו הסותרות, ההזויות לעיתים, לצעדים שינקוט ברגע שייכנס לחדר הסגלגל, נענו ב: “קחו את דבריו ברצינות, אל תיתפסו על המובן המילולי שלהם” (“seriously, not literally”). אבל כמובן, יותר מכל הצדקה אידיאולוגית, יותר ויותר שמרנים עלו על הטראמפ-אקספרס מהסיבה הפשוטה שהוא התחיל לנצח. ואין כמו להיות בצד המנצח.

הסוף ידוע. המאבק בין שתי הקבוצות המשיך והקצין, אך במחנה טראמפ נרשמה עלייה חדה בתמיכה בו ככל שהלך והתברר שהאיש עומד לזכות במועמדות. קבוצת אמצע שהתפתחה בתוך המפלגה הרפובליקנית החליטה בחוסר ברירה לתמוך בנשיא בבחירות הכלליות, שכן הוא בוודאי עדיף על קלינטון; ומי יודע, הוא אולי גם יצליח לממש קצת מדיניות ימנית. מתנגדי טראמפ במפלגה נחלקו אף הם לשניים: אלה שהשתגעו, עברו למפלגה הדמוקרטית והכריזו מלחמת חורמה על הרפובליקנים, ואלה שנאנחו, פרשו לביתם, וחיכו לראות מה צופן העתיד.

פיל בחנות חרסינה

במשך קצת יותר משלוש שנים, נראה היה שקבוצת האמצע היא זו שצדקה בסופו של דבר – טראמפ נכנס לבית הלבן בקול רעש גדול. עם כל הדיבורים המיותרים, האמירות הפוגעניות, שינויי הדעות התכופים, והפיטורים התכופים עוד יותר של בכירים בבית הלבן – הוא הצליח לעשות קצת טוב. שני השופטים אותם מינה לבית המשפט העליון, יכתבו פסקי דין שמרניים למשך 30 השנים הבאות, אם לא יותר, היחס לישראל ולמזרח התיכון השתנה מן הקצה אל הקצה, והוא אפילו הצליח לקצץ במיסים. השערוריות באו והלכו, וכך גם ניסיונות ההדחה. מי שהצליח לראות את המצב באופן אובייקטיבי חשד שצפויה לטראמפ קדנציה שנייה בה ימשיך לדבר יותר מדי ולעשות את המינימום הנדרש להשגת תמיכה מהמפלגה.

אבל אז הגיעה הקורונה ואיתה המחאות האלימות ושיגעון התרבות הכללי. עכשיו, כשלושה חודשים לפני מלאת ארבע שנים לליל הבחירות שטלטל את אמריקה, נראה שאופיו של דונלד טראמפ אכן פגש את הגורל הצפוי לו.

הגחמנות הטראמפית כבר לא רק מעצבנת, היא מפריעה באופן פעיל למאמציו של הממשל הפדרלי להעביר מסרים ברורים לציבור. חוסר היכולת להתמקד במדיניות, במיוחד במדיניות אחת, גודע כל ניסיון לגבש תגובה אחידה למגפה. הוא גם מונע מטראמפ את המאבק הקל ביותר שיכול היה לבקש: מלחמה עיקשת למיגור האלימות מרחובות אמריקה. הנרקיסיזם שלו לא אפשר לו להודות בפשטות שאולי טעה כשהשווה את הקורונה לצינון – גם כשרבים בימין הקיצוני עוד ממשיכים להתייחס לנגיף בביטול.

העסקה שביקשו הרפובליקנים לבצע – ארבע (או שמונה) שנים של מדיניות ימין במחיר הכנסת פיל אגרסיבי במיוחד לחנות החרסינה השברירית של הרשות המבצעת האמריקנית – הולכת ומתבררת כטעות חמורה. עזבו מוסרית או פילוסופית – מבחינה פוליטית. טראמפ עלול לעלות לרפובליקנים לא רק בנשיאות אלא גם בבית הנבחרים ובסנאט לעשור הקרוב. חשבתם שאובמה היה גרוע? השמאל שלו היה שפוי יותר, משמעותית.

בחודשים האחרונים הוגשו לטראמפ, אחת אחרי השנייה ועל מגש של כסף, הזדמנויות פוליטיות שכל נשיא היה חולם עליהן. ובכל אחת מהפעמים ,כמעט, הוא השליך אותן הצידה כדי שיוכל ליהנות מהשתקפותו במגש המבריק. אם חשבתם שהפסד שלו בבחירות בנובמבר הקרוב יעצרו את מופע האימים הזה, חשבו שוב. טראמפ יוכל להתמודד לנשיאות שוב בבחירות ב-2024.