Ideological Civil War over Life in America

<--

מלחמת אזרחים אידיאולוגית על איך חיים באמריקה

72 מיליון האמריקנים שהצביעו לפני שבועיים לדונלד טראמפ ראו בו את התגלמות הגישה שמטרתה להרחיק מהם את השפעת השלטון הפדראלי. מולם, מצביעי ג’ו ביידן רוצים לראות את ארה”ב כולה כרקמה אנושית אחת. זה היה בעצם קרב בין דבורים לזאבים

אמיר בוגן

ביוני האחרון הופתעו מארק ופטרישיה מקלוסקי לראות הפגנה סוערת על מפתן אחוזתם המפוארת באחת משכונות היוקרה בסנט לואיס. בני הזוג, עורכי דין במקצועם, יצאו החוצה חמושים ברובה M-16 ואקדח ואיימו על המוחים בדרישה שיסתלקו מהמקום. אמנם אף אחד לא חדר לשטח הבית, אולם די היה בקרבת ההמונים כדי להכניס את הזוג לכוננות. שלא ברצונם, המקלוסקים צולמו מנופפים בכלי הנשק והפכו מיד לכוכבי רשת. התיעוד הגיע גם למהדורות החדשות וחידש את השיח המתלהט בציבור האמריקני על המתח בין שחורים ללבנים, בין אזרחים לשוטרים, בין שמאל לימין. נושאים שעמדו על סדר היום התקשורתי

לקראת הבחירות. אבל דבר אחד נראה שנפלט מהתודעה: חיי היום-יום של האמריקנים.

המקלוסקים, וגם ברמה הלאומית על רקע גזענות, אלימות משטרתית, הערצה לדונלד טראמפ והתנגדות לו. מלחמת האזרחים האידיאולוגית הזו מרה ונוקבת, והיא זו שקיבלה את קדמת הבמה התקשורתית לקראת הבחירות בזירה מלאת התשוקה שבין האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית משמאל לבין ארגוני העליונות הלבנה והניאו-נאצים מימין.

הקטבים הקיצוניים הללו הכתיבו את השיח, ומן הסתם השפיעו על הבוחרים לכאן ולכאן, אולם

בשטח, המחלוקת האמריקנית המכרעת היא על דרך החיים שלהם. מצד אחד אלו אמריקנים שרואים עצמם כחלק מרקמה אנושית אחת, מצד שני פרטים מבודדים במלחמת הישרדות שבה כל אחד לעצמו.

בג’ונגל הפוליטי של ארה”ב 2020, אנחנו לא מדברים על חמורים נגד פילים, אלא דבורים נגד זאבים. חיות חברתיות ששורדות מתוך שיתוף פעולה ותלות באחר, לבין אלו שמרוכזים רק בעצמם ובשטחי המחייה שלהם.

הליברלים ממסגרים תמיכה בטראמפ כגזענות, מיזוגניה ופשיזם. הטענות הללו לא מנותקות מהמציאות, אבל לא ניתן להסביר באמצעותן כיצד 72 מיליון אמריקנים הצביעו לטראמפ, בהם רבים ממוצא אפריקני והיספאני. ההיבט הפרדוקסלי שנעדר ממנסרת הצבעים הזו הוא שהמוני אזרחים, המקלוסקים ביניהם (השניים זכו לתמיכה מטראמפ), מצביעים בבחירות למוסדות השלטון כדי להרחיק מהם את אותם המוסדות עצמם והחובות שבצידם.

טראמפ הוא התגלמות הגישה הזאת בבית הלבן. נשיא שנבחר לעמוד בראש הממסד כדי לפרק אותו מבפנים. לעתים נראה שהמוטיבציה היחידה שלו לשמר את המבנה השלטוני היא להותיר את מעמדו בפסגת הפירמידה וליהנות מסמכויות העל שניתנות לו. השפעה מינימלית של השלטון על חיי הפרט הוא רעיון נהדר, אלא שבחסותו משגשגים נוכלים, מריצי מניות, עברייני מס, מזהמי סביבה וגם ניאו-נאצים. באקלים הזה, גם להם מותר לעשות ככל העולה על רוחם. מנטליות של מערב פרוע.

הפחתת מסים, הסרת רגולציות, ביטול הסכמים בינלאומיים ויוזמות אחרות של טראמפ נועדו לאפשר לאינדיבידואלים לעשות לביתם כאן ועכשיו. תכנון לטווח ארוך, תשתיות, שירותים ציבוריים ופונקציות אחרות של הממשלה נזנחו לשמחת המונים בפלורידה, איידהו ומיזורי שלא רואים חשיבות בערבות הדדית. הם גרים בבתים פרטיים, ויש להם טנדר אחד או שניים כדי להתנייד בדרך לעבודה או לשופינג בוולמארט. חיי קהילה? בשביל זה יש כנסיה ביום ראשון.

דובר בשגרת חייהם שונה לחלוטין מזו של תושבי ניו יורק, פילדלפיה ויוסטון, למשל, שנמצאים בחיכוך מתמיד עם הסובבים אותם, בחדר המדרגות של הבניין, בתחבורה הציבורית, בסופרמרקט. הלכידות החברתית היא חלק מחוויית הקיום האורבנית הבסיסית – בבית הספר, בית החולים, בתיאטרון, בספריה, במסעדה הסינית, הפולנית או האפגנית החביבה עליך. וזה בניגוד לתרבות הדרייב-ת’רו של אמריקה האחרת, שם לא צריך אפילו לצאת מהרכב כדי לאכול.

אורח החיים היחידני שהגשימו כל כך הרבה אמריקנים בארבע השנים האחרונות, הופר עם התפרצות מגפת הקורונה. פתאום הרעיון שכולנו רקמה אנושית אחת, שהנגיף מתפשט בה בקלות, הפך לאתגר עבור חברה של פרטים שמשתדלים לחשוב רק על עצמם. לכאורה, הטיפול הכושל של טראמפ במשבר הבריאות היה אמור להביא למפלה קשה בבחירות. אז איך כל כך רבים בחרו בו?

לא ממניעים אידיאולוגיים, אלא מתוך החשש המעשי שמנהיג אחר יכפה עליהם סגר נוסף ויביא לעצירת תזרים ההכנסות. הכלכלה הייתה ונותרה הדבר החשוב ביותר – עניין של חיים עבורם, גם אם סכנת מוות לאחרים. הקורונה הייתה הנושא המרכזי גם על סדר היום שלהם, אבל מתוך הכרה באיום הכלכלי שלה עליהם באופן אישי, ובצדה התכחשות לאסון שהיא מביאה על החברה האמריקנית כולה. טראמפ אפשר להם להמשיך כרגיל באשליית השגרה ולעשות כרצונם יהא אשר יהא. מגפה או לא.

טבעי לנתח מאבקים פוליטיים במשקפיים אידיאולוגיים, אולם בארה”ב של היום הבחירות היו על הנשמה של האומה. הכל נסוב סביב השאלה מיהו האמריקני האמיתי? מצד אחד טראמפ ותומכיו האנוכיים, הנרקיסיסטים והטריטוריאלים הסוגדים לתרבות התפוס ככל יכולתך (רכוש, ולעתים אברי גוף) בעודם מבוצרים בביתם ומתכחשים לזולת. מצד שני, אלו שרואים בחברה מארג אנושי שאפשר להשתלב בתוכו, ולהישען עליו, לתרום לו ולקבל ממנו

זו לא השקפת עולם תיאורטית אלא דרך חיים, וזו לא אמורה להשתנות באופן מהותי תחת ג’ו ביידן. הרי הביזה ההמונית שפרצה בערים הגדולות על רקע הפגנות black lives matter לא בוצעה על ידי מפגינים מנומקים אלא על ידי עבריינים שראו הזדמנות והסתערו עליה. הם לא הצביעו לדמוקרטים. למעשה הם לא הצביעו בכלל. הם פשוט רצו לעשות לבתיהם, כמו כל אזרח אחר באמריקה של טראמפ – ברחובות הסוערים של מנהטן או בתוך מתחם פרטי מבודד בפרבר יוקרתי של סנט לואיס.

נ.ב: בתחקיר עיתונאי על בני הזוג מקלוסקי נמצא כי השניים נמצאים בסכסוך חריף עם שכניהם ועם חברת הניהול של המתחם. בנוסף לכל הצרות הם גם מואשמים בהשחתת כוורות שהוצבו בחצר בית כנסת סמוך לצורך פעילות חינוכית לילדי הקהילה. מסתבר שלזאבים באמת יש משהו נגד דבורים. אולי גם נגד יהודים?

אמיר בוגן הוא כתב ynet