How Will the Far Left of the Democratic Party Influence Our Relationship with Biden?

<--

למדיניות החוץ של ארצות הברית יש מסורת של המשכיות. הצהרות הממשל נותנות סיכוי שמסורת זו תחול על ישראל, אך יש שני דברים שעלולים לפגוע בכך: השנאה כלפי טראמפ; ועליית כוחו של השמאל הקיצוני במפלגה הדמוקרטית

זלמן שובל 16/02/2021

כפור חם: בשבועיים האחרונים למדנו להכיר טוב יותר את הגישה “המאוזנת” של ממשל ביידן בנוגע לנושא הישראלי ולענייני המזרח התיכון בכלל, והתמונה המצטיירת היא של “כפור חם”. הממשל החדש עודנו בהתהוות, והסימנים, הן החיוביים והן השליליים, עדיין מהבהבים. כך למשל, להשארת השגרירות בירושלים הוצמדה החלטה לפתוח מחדש את הקונסוליה האמריקאית במזרח העיר, כלומר מעין שגרירות לפלסטינים.

חיובית הייתה הצהרת שר החוץ אנתוני בלינקן שאמריקה מכירה בחשיבות הביטחונית של הגולן לישראל, אך שלילית הייתה התוספת שארצות הברית איננה מכירה בריבונות הישראלית בגולן, בניגוד לממשל טראמפ. גם ההצהרה האמריקאית נגד החלטת בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג בנושא ישראל והשטחים הייתה חיובית, אך אולי שוב כדי “לאזן”, ארצות הברית החליטה לחזור למועצת האו”ם לזכויות האדם, שעיסוקה העיקרי הוא בהשמצת ישראל, ושבתקופת טראמפ ארצות הברית כידוע פרשה ממנה. עם זאת, בינתיים ארצות הברית שבה אליה רק כ”משקיפה” ללא זכות הצבעה, מה שיאפשר לה, כפי שיעירו ציניקנים, לרחוץ בניקיון כפיה אם המועצה תמשיך במסורת האנטי־ישראלית שלה.

אך לא רק בענייני ישראל נוקט בינתיים ממשל ביידן “כפור חם”: הוא הודיע, למשל, שיפסיק לסייע לסעודיה במלחמתה נגד החותים בתימן ואף ביטל את הגדרתם כארגון טרור. מצד שני, הוא נתן לריאד להבין שאין בכוונתו לפגוע בקשרים הצבאיים והביטחוניים האחרים עמה, שגם פועלים לטובת המשק האמריקאי.

דיניות החוץ של ארצות הברית יש מסורת מסוימת של המשכיות עם דגשים וגוונים שונים שנובעים משינויים במפה העולמית ובנסיבות. זה נכון גם לגבי ישראל, שאחרי מלחמת ששת הימים הפכה לבעלת ברית ונכס אסטרטגי. הצהרות שונות של ביידן ואנשיו מצביעות על סיכוי שמסורת זו תימשך, אך יש שני דברים שעלולים לפגוע בכך: השנאה התהומית כלפי טראמפ, שאחד ממאפייניה הוא התנגדות כמעט אובססיבית לכל מה שהנ”ל עשה; ועליית כוחו של השמאל הקיצוני הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, שרומן בינו לבין הנשיא ביידן הולך ומתפתח, הגם שאולי רק משיקולים טקטיים.

גם אם לא הכל ורוד, גם לא הכל שחור, שלא כדעתם של פרשנים בימין ובשמאל שמגדירים את ממשל ביידן “אנטי־ישראלי”. ראשית, זה איננו מדויק, כפי שראינו. ושנית, זה איננו חכם, שכן עם הממשל הזה יהיה עלינו לעבוד בארבע השנים הבאות.

בעקבות נאום מדיניות החוץ של הנשיא ביידן, שעסק בעיקר בסין, ברוסיה, בקורונה וכו’, אך לא נגע בענייני איראן והמזרח התיכון, סברו רבים מהפרשנים שנושאים אלה אינם בסדר הקדימות של הממשל החדש או שאולי טרם גיבש עמדה ברורה לגביהם. ברם תיתכן גם פרשנות אחרת, כלומר שדווקא מפני שיש עמדה ברורה שאולי אפילו כבר מקודמת, ההתייחסות אליה נעטפת במסך עשן סמיך. אם השערה זו נכונה, ישראל ומדינות ערב עלולות למצוא עצמן בפני שרשרת של עובדות מדאיגות בנושא האיראני, חרף הבטחת הממשל שייקח בחשבון את עמדות בעלות בריתה של ארצות הברית במזרח התיכון בטרם יתקבלו החלטות סופיות.

עניין שכנראה פחות בוער לוושינגטון הוא “הסכמי אברהם” בין ישראל לחלק חשוב מהעולם הערבי. מדיניות השלום של ראש הממשלה נתניהו, בתמיכתו המעשית של הנשיא טראמפ, שינתה את פני המזרח התיכון לטובה בצורה חסרת תקדים – גם מבחינת האינטרסים הגיאו־פוליטיים של ארצות הברית. לא כל תומכי ביידן ששים להודות בכך, אך בשלב זה הם נמנעים מלצאת נגד מה שהושג ומסתפקים בהשמעת ביקורת על ההזנחה, כביכול, של הבעיה הפלסטינית ובהשמעת דעות ביקורתיות על האמירויות הערביות. בניגוד לסוגיה האיראנית, יש סיכוי שלפחות בנושא זה תגבר ההמשכיות על הרצון לשבור את הכלים.

דיניות החוץ של ארצות הברית יש מסורת מסוימת של המשכיות עם דגשים וגוונים שונים שנובעים משינויים במפה העולמית ובנסיבות. זה נכון גם לגבי ישראל, שאחרי מלחמת ששת הימים הפכה לבעלת ברית ונכס אסטרטגי. הצהרות שונות של ביידן ואנשיו מצביעות על סיכוי שמסורת זו תימשך, אך יש שני דברים שעלולים לפגוע בכך: השנאה התהומית כלפי טראמפ, שאחד ממאפייניה הוא התנגדות כמעט אובססיבית לכל מה שהנ”ל עשה; ועליית כוחו של השמאל הקיצוני הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, שרומן בינו לבין הנשיא ביידן הולך ומתפתח, הגם שאולי רק משיקולים טקטיים.

גם אם לא הכל ורוד, גם לא הכל שחור, שלא כדעתם של פרשנים בימין ובשמאל שמגדירים את ממשל ביידן “אנטי־ישראלי”. ראשית, זה איננו מדויק, כפי שראינו. ושנית, זה איננו חכם, שכן עם הממשל הזה יהיה עלינו לעבוד בארבע השנים הבאות.

בעקבות נאום מדיניות החוץ של הנשיא ביידן, שעסק בעיקר בסין, ברוסיה, בקורונה וכו’, אך לא נגע בענייני איראן והמזרח התיכון, סברו רבים מהפרשנים שנושאים אלה אינם בסדר הקדימות של הממשל החדש או שאולי טרם גיבש עמדה ברורה לגביהם. ברם תיתכן גם פרשנות אחרת, כלומר שדווקא מפני שיש עמדה ברורה שאולי אפילו כבר מקודמת, ההתייחסות אליה נעטפת במסך עשן סמיך. אם השערה זו נכונה, ישראל ומדינות ערב עלולות למצוא עצמן בפני שרשרת של עובדות מדאיגות בנושא האיראני, חרף הבטחת הממשל שייקח בחשבון את עמדות בעלות בריתה של ארצות הברית במזרח התיכון בטרם יתקבלו החלטות סופיות.

עניין שכנראה פחות בוער לוושינגטון הוא “הסכמי אברהם” בין ישראל לחלק חשוב מהעולם הערבי. מדיניות השלום של ראש הממשלה נתניהו, בתמיכתו המעשית של הנשיא טראמפ, שינתה את פני המזרח התיכון לטובה בצורה חסרת תקדים – גם מבחינת האינטרסים הגיאו־פוליטיים של ארצות הברית. לא כל תומכי ביידן ששים להודות בכך, אך בשלב זה הם נמנעים מלצאת נגד מה שהושג ומסתפקים בהשמעת ביקורת על ההזנחה, כביכול, של הבעיה הפלסטינית ובהשמעת דעות ביקורתיות על האמירויות הערביות. בניגוד לסוגיה האיראנית, יש סיכוי שלפחות בנושא זה תגבר ההמשכיות על הרצון לשבור את הכלים.