Israel Has To Choose a Side between the United States and China

<--

על ישראל לבחור צד במאבק בין ארצות הברית וסין

על אף קשריה החשובים של ישראל עם הסינים, שממשל טראמפ כבר הזהיר מפניהם, היא אינה יכולה להתעלם מהמתיחות בין וושינגטון לבייג’ינג. עליה לבחור צד, ואנחנו יודעים מה הוא יהיה

זלמן שובל

הבחירה בין צ’או מיין להמבורגר איננה קלה, ובפרט אם חפצים בשניהם. כך בעולם הקולינרי, וזה עוד יותר קשה בעולם המדיני. הקשרים הכלכליים והאחרים, כולל בתחום הייצור הביטחוני, בין סין לישראל, בעקבות יצירת היחסים הדיפלומטיים ביניהן, התפתחו במהירות. היקף הסחר בין שתי המדינות בשנים האחרונות נע בין 12 ל־15 מיליארד דולר בשנה, והפך את סין לשותפה המסחרית השלישית בגודלה של ישראל, אחרי אירופה וארצות הברית.

בשל רגישותם, לא נודעו ברבים כל נבכי שיתוף הפעולה הביטחוני, והיו בו עליות ומורדות, בין היתר כתוצאה ממעורבות אמריקאית. בשנת 2000 לחץ אמריקאי הביא לביטול עסקת ענק לאספקת מטוסים לסין, והיו מקרים נוספים. ישראל אומנם תמיד הקפידה למנוע זליגת ידע או פריטים אמריקאיים לסינים, אך זה לא מנע מגורמים אמריקאיים אינטרסנטיים ואחרים להפיץ לפעמים ידיעות כזב בעניין זה.

בספרי “דיפלומט” (הוצאת “ידיעות אחרונות”) סיפרתי למשל שב־1992 פרסם “הוושינגטון טיימס” ידיעה שטענה שישראל, בניגוד להתחייבויות מפורשות לארצות הברית, כביכול העבירה לסין טכנולוגיה רגישה של טילי ה”פטריוט”, ואולי אפילו טיל שלם. הכתבה ציטטה “מקורות מודיעיניים אמריקאיים” ופקידים במחלקת המדינה ובפנטגון שהתבקשו להגיב, ואמרו בשיחות רקע כי ההאשמות הן “רציניות”. גם ה”וול־סטריט ג’ורנל” היוקרתי האשים את ישראל בהעברת טכנולוגיה צבאית אמריקאית לסין ולמדינות אחרות. ומה שיותר חמור, גם בקונגרס הרימו גבה והנושא הועבר לחקירת ה־GAO, מבקר המדינה האמריקאי.

הגורמים המוסמכים בישראל הודיעו שההאשמות חסרות שחר, אך דוברי הממשל סירבו להכחיש באופן מוחלט את ההאשמות אף שידעו שהן כוזבות. רק אחרי שדרשתי מהמשנה למזכיר המדינה לורנס איגלברגר לפרסם הכחשה רשמית, הנושא ירד מהפרק.

ברם, חרף ה”שיהוקים” האמיתיים והמלאכותיים, היחסים הכלכליים והאחרים בין ישראל לסין המשיכו להתפתח. חברות סיניות השקיעו בתחומי תשתיות וטכנולוגיה שונים והן תופסות עמדה חשובה בהרחבתם וניהולם של נמלי ישראל.

מגמת החדירה איננה מתמצית רק ביעדים פיזיים, כפי שאפשר ללמוד מהידיעה על כך ששלוחה של אוניברסיטה סינית עומדת לפעול בישראל החל מחודש אוקטובר, בראשות האלוף (מיל’) מתן וילנאי, שגריר ישראל לשעבר בסין. השלוחה תלמד סינית ותערוך לתלמידיה ביקורי לימודים בסין. זה נשמע תמים, אך מוסדות מסוג זה של מדינות טוטליטריות, נועדים, בין היתר, להפצת תעמולה סמויה והשפעה פוליטית ותרבותית.

מבחינת סין, ההשקעות והפעילויות האלה מהוות חלק מיוזמת “החגורה והדרך” הממזגת מטרות כלכליות וגיאו־אסטרטגיות. ואם יחסי הקרבה בין ישראל לסין עוררו את מורת רוחה של וושינגטון בעבר, הרי שהנושא הפך עכשיו קריטי יותר לנוכח המתיחות הגלובלית ההולכת ומחריפה בין אמריקה לסין.

ממשל טראמפ כבר הזהיר את ישראל מפני העמקת הקשרים עם סין, אך בממשל ביידן העימות הרב־ממדי עם סין הפך לנושא המרכזי במדיניות החוץ שלו. ביולי השנה הממשל האשים באופן רשמי את משרד ביטחון הפנים הסיני במתקפת סייבר על חברת “מיקרוסופט” וכינה את פעולותיה של סין “איום אמיתי על ביטחון אמריקה ובעלות הברית שלה”. מזכיר ההגנה האמריקאי, לורד אוסטין, פרסם הנחיה ש”בייג’ינג היא האתגר הגדול ביותר של ארצות הברית”, והנשיא עצמו בפגישותיו עם מנהיגי אירופה קרא להקמת חזית אחידה מול המגמות הסיניות.

בספרו החדש “משחק לטווח ארוך” כותב המומחה לסין רש דושי, אחד מיועציו המדיניים של ביידן, שמטרתה של סין היא להגיע לעליונות עולמית מוחלטת על אמריקה ב־30 השנים הבאות. לא הכל שותפים להערכה הזאת, אך כל עוד זה הקו המנחה של מדיניות החוץ האמריקאית, ישראל – על אף קשריה החשובים עם סין – איננה יכולה להתעלם מכך. זאת בהינתן שאמריקה היא בעלת בריתה האסטרטגית הראשית, ושכמחצית מהעם היהודי חי שם. בהחלט רצוי שיהיה גם צ’או מיין וגם המבורגר, אך אם תועמד בפני הברירה, ישראל תצטרך לבחור בהמבורגר, כלומר באמריקה.