Where It All Began: The Day American Hegemony Was Damaged

<--

שם הכל התחיל: הרגע שבו נפגעה ההגמוניה האמריקנית

באופן פרדוקסלי, התגובה של ארה”ב הביאה דווקא לתוצאה ההפוכה • 20 שנה אחרי הפיגועים, העיט האמריקני מוצא עצמו בעמדת חולשה מובהקת • כך, באכזריות אירונית, הושגה מטרתם של המפגעים

אחד מדפוסי החשיבה הבולטים המאפיינים את מדיניות החוץ האמריקנית במאה האחרונה, הוא הנטייה למהפכים דרמטיים בין קוטב האקטיביות השאפתנית – המשקף אמונה בלתי מעורערת ביכולתו של האדם לפרוץ למרחבים חדשים, ולעצב מחדש את הסביבה הבינלאומית ברוח העקרונות, החזון והמורשת האמריקניים – לבין הקוטב המנוגד, המינימליסטי והספקן בהתייחסותו לייעודה המוצהר ולמעמדה של ארה”ב.

בניגוד לקודמו, זהו ציר מחשבתי המבוסס על הסתגרות והתכנסות בד’ אמותיה של היבשת האמריקנית, וזאת ללא יומרה להנחיל את האתוס התרבותי שלה גם לשאר חלקי המערכת. מבחינה היסטורית, קריסתו של החזון האפוקליפטי של הנשיא ווילסון, שהביא אותו להתערב במלחמת העולם הראשונה כדי להנחיל לעולם האירופי הישן והאוטוקרטי את ערכי הדמוקרטיה המערבית – היא שסללה באופן ישיר את הדרך לגיבושה של הפרדיגמה המנוגדת, הלא היא דוקטרינת “הבדלנות הזהירה”, שלאורה פסעו הנשיאים הרפובליקנים הארדינג, קולידג’ והובר.

אותם דברים אמורים גם בזיקה לאירועי 11 בספטמבר 2001, שהצמיחו השקפת עולם לוחמנית וללא פשרות (שהיתה מנוגדת באופן קוטבי למדיניותו המכילה של הנשיא קלינטון), שהיתה נחרצת באמונתה שאין לפייס משטרים עריצים ורדיקליים, אלא יש לעקור אותם מן השורש כתנאי הכרחי לכינונה של האוטופיה הדמוקרטית של ווילסון. רק בשלב מאוחר יותר פינתה גישה עימותית זו דרך לראיית עולם ניאו־בדלנית, ששמה לה למטרה להתנתק ככל הניתן ממוקדי מלחמה ומשבר.

התגובה האמריקנית היא זו שהביאה למפלה, ג’ורג’ בוש לאחר הפלישה לעיראק // צילום: איי.אף.פי,

כה עמוקה היתה הטראומה שהיכתה באומה האמריקנית, עד שהדיה, משקעיה והשלכותיה – הישירים והעקיפים – טרם נמוגו גם היום אל תהום הנשייה, וזאת הן במישור הפנימי והן במרחב החיצוני.

ואכן, תחושת הפגיעות החריפה, שאפפה לפתע את ההוויה האמריקנית השלווה והשאננה, שינתה ללא הכר אורחות ודפוסי חיים מושרשים היטב, והפכה את האומה לדמוקרטיה מתגוננת.

מערכה נגד ציר הרשע

במישור הפנימי ניתן ביטוי מרכזי לחרדה זו במסכת חקיקתית שלמה (שבמרכזה “חוק הפטריוטיות”), שהעניקה לממשל בוש הבן סמכויות מרחיקות לכת. סמכויות אלו אפשרו לו לחדור למרחב הפרטי של אזרחי ארה”ב, בניסיונותיו להתחקות אחר עקבותיהם של מפגעים נוספים.

במישור הבינלאומי, היוו הפיגועים את הזרז המיידי לפתיחתה של המערכה כנגד ציר הרשע האפגני, ונגד תנועת אל־קאעידה. אך בו בזמן, גלי ההדף שלהם יצרו זעזוע טקטוני עמוק, שהצמיח מסע צלב חדש שנועד, ברוח משנתו הישנה של ווילסון, למוטט משטרים עריצים ותוקפניים, ובמקומם לייצא לרחבי המזרח התיכון את בשורת הדמוקרטיה המערבית, ולו גם על גבי כידונים.

המוקד המרכזי למימושו של סדר יום חדש ושאפתני זה היה עיראק של סדאם חוסיין. כך הושק במארס 2003 מסע המלחמה של ממשל בוש במדבריותיה של ארץ הפרת והחידקל, כבלון ניסוי לבחינת תקפותה של האסטרטגיה החדשה.

אולם, עד מהרה הובהר שתוצאותיהן של המערכות באפגניסטן ובעיראק היו אסוניות, וזאת חרף העובדה שמשטר הטליבאן מוגר, לכאורה, עוד בדצמבר 2001, וגם משטרו של סדאם חוסיין הופל במהרה. שכן, בחלוף שני עשורים של מעורבות צבאית בתוככי חברות שסועות ועמוסות יריבויות אתניות ודתיות, התברר היום לממשל ביידן שאפגניסטן ועיראק הפכו לדמוקרטיות רק בתודעתם של מדינאים אמריקניים שוחרי טוב, אך רחוקים שנות אור מהכרת אופיו האמיתי והכאוטי של המזרח התיכון הערבי.

הסדר האזורי הופר

לא רק שהסדר האזורי הופר ללא תקנה בעקבות ההתערבות האמריקנית, ואיפשר לרוסיה ולאיראן לדוג במים העכורים בבגדד (ולטליבאן לשוב בהדרגה למרכז הבמה האפגנית), אלא ששקיעתם של החלומות אל קרקע המציאות הכניסה את ארה”ב המדממת לעידן של ניאו־בדלנות. עידן זה, כמו בעברה הרחוק והקרוב, שיקף את כמיהתה למזער נזקים ולהתנתק גם ממוקדי מעורבות, מלחמה ומשבר אחרים (כמו סוריה).

נסיגתו המשפילה של ביידן האינטרנציונליסט מעמק הבכא האפגני, בשלהי החודש שעבר, היוותה את שיאו העגום של תהליך התכנסות זה.

כך נעה לה המטוטלת שוב אל עבר הקוטב המסתגר, כאשר את מקומו של העיט האמריקני בגזרה תופסות כעת איראן, וכמובן – רוסיה (בעיקר בסוריה). נוסף על כך, היו אלה פיגועי האימים של 11 בספטמבר 2001 שחידדו והעלו אל פני השטח את הפחד והעוינות כלפי השונה והאחר, גם אם אינו מהווה חלק מהאסלאם הרדיקלי, והביאו שורת צעדי חקיקה חריפים בקונגרס נגד מהגרים ופליטים מן המזרח התיכון וממקסיקו (בעיקר בעידן הנשיא טראמפ).

באופן פרדוקסלי, התגובה האמריקנית למגה־פיגועים, שנועדה לכונן “פאקס אמריקנה” צבאי ותרבותי, הביאה לתוצאה ההפוכה. זאת, כאשר מעצמת העל התפכחה עד מהרה מחלומותיה, ומצאה את עצמה במסלול המוביל להתבדלות ולנסיגה דווקא.

20 שנה אחרי הפיגועים של 11 בספטמבר, העיט האמריקני הגאה מוצא את עצמו בעמדת חולשה מובהקת, כשנוצותיו מרוטות ויוקרתו בשפל. כך גם, באכזריות אירונית, הושגה לכאורה מטרתם של המפגעים – פגיעה אנושה בהגמוניה ובמנהיגות הגלובלית האמריקנית.