Blue Party, Red Light

<--

מפלגה כחולה, נורה אדומה

האופן שבו סחטו מחוקקים משולי השמאל האמריקני את הנהגת הדמוקרטים בסוגיית כיפת ברזל הוא מדאיג ומחייב פעולה. להלן שבעה צעדים אפשריים

רותם אורג|

שבר כיפת הברזל הוא קריאת השכמה. אמנם בשורה התחתונה ישראל עדיין תקבל סיוע למימון סוללות וטילים מיירטים, ובתמיכה רחבה משתי המפלגות – אבל התהליך, שבמסגרתו קבוצת מחוקקים משולי השמאל האמריקני סחטו את הנהגת מפלגתם, הוא מדאיג מאוד.

במקרה הטוב, קבוצה של פרוגרסיבים הביכו את הבית הלבן ואת הנהגת מפלגתם על הגב של ישראל. במקרה הפחות טוב, המחוקקים דרשו הפסקת סיוע לישראל כדי לאותת לבוחריהם – כלומר, להערכתם יש קהל שתומך בכך. במקרה הגרוע באמת, מיעוט של חברי קונגרס משוכנעים שלתקצב את כיפת ברזל – בל נשכח, אמצעי הגנתי לגמרי שמציל חיים של ישראלים רבים – זה לא “פרוגרסיבי”.

להתרחקות ההדדית של הדמוקרטים וישראל יש הרבה סיבות: חלקן קשורות במדיניות ישראלית, חלקן קשורות במדיניות האמריקנית, אך המרכזיות והמשמעותיות שבהן לא תלויות באף אחד מהצדדים: שינויים דמוגרפיים, אידיאולוגיים וטכנולוגיים. אלו גורמים לכך שיותר ויותר דמוקרטים, המהווים רוב מובהק של אזרחי אמריקה, צעירי אמריקה ויהודי אמריקה, לא רואים את ישראל כבעלת ברית אסטרטגית של ארה”ב, בשל מה שהם תופסים כחוסר עמידה בסטנדרטים דמוקרטיים במסגרת הסכסוך.

ש מי שיאמרו שהפתרון הוא להשקיע את כל המאמצים במפלגה הרפובליקנית מתוך הנחה שהדמוקרטים כבר אבודים. זו טעות בסדר גודל לאומי: נשיאים דמוקרטים יהיו גם אחרי ג’ו ביידן, וגם אם הדמוקרטים יאבדו את הרוב בבית הנבחרים בבחירות האמצע, הם עוד ישובו לשלוט בו בעתיד. בשום מקום אחר בחיים אנחנו לא שמים את כל הביצים בסל אחד – אז למה כן ביחסינו עם ארה”ב?

במקום, ישראל צריכה לבנות-מחדש את מערכת היחסים שלה עם המפלגה הדמוקרטית. שינוי ברטוריקה הוא מבורך, אבל מעשים מדברים חזק יותר ממילים. הנה צעדים להתחיל מהם:

• ללמוד. רוב הישראלים לא בקיאים בנבכי הפוליטיקה האמריקנית. הם בוודאי לא מכירים לעומק את תפיסת העולם הפרוגרסיבית, על הניואנסים והדקויות שלה, ואיך היא תופסת את ישראל. מי שאחראים על הדיפלומטיה הציבורית של ישראל (ראו להלן) צריכים לא רק לדעת לדבר אנגלית, אלא גם לדבר ליברלית.

• לעשות הבחנות. אחד מכל שישה חברי קונגרס מגדיר עצמו פרוגרסיבי. תהיה זו טעות לתאר את כולם כבעלי תפיסה אחת ולהתייחס אליהם כמקשה אחת, ובמקום זאת צריך “לתת בהם סימנים”.

לחזק את תומכינו. פרוגרסיבים פרו-ישראלים קיימים, והם לא מעטים. בחברה האזרחית, במגזר הפרטי וגם פוליטיקאים, כולל חברי קונגרס מכהנים. ישראל צריכה לחזק אותם ולתת להם במה, כהוכחה לכך שניתן להיות פרוגרסיבי ולתמוך בישראל.

• להתעלם ממי שנגדנו. יש מיעוט שלא נצליח לשכנע, ושכל דיאלוג איתו הוא בבחינת קרב אבוד מראש. אבל כאשר אנו מרוממים פוליטיקאיות כמו רשידה טליב ואילהאן עומאר, שמתנגדות לעצם קיומה של ישראל, אנחנו רק נותנים להן עוד כוח בתוך המחנה הפוליטי שלהן.

להיגמל מ”הסברה”. אף אחד לא אוהב כשמסבירים לו ולכן מאמצי מסוג זה מעוררים אנטגוניזם ונועדו לכישלון. במקום, ישראל צריכה לעבור לתודעה של דיפלומטיה ציבורית, שדורשת תיאור מורכב של המצב: לא להגיד שוב ושוב “חמאס ארגון טרור”, אלא לדבר על דיני לחימה, ביטול תקיפות בגלל נזק אגבי, השימוש הציני של חמאס במגנים אנושיים ועל השאיפה של ישראל לשלום.

• להראות נכונות לשלום. גם אם אין היתכנות לפתרון מדיני – בגלל הפוליטיקה אצלנו, חולשת אבו מאזן, הפיצול הפנים-פלסטיני או כל סיבה אחרת – ישראל צריכה להוכיח שפניה לשם. הרחבת שיתוף הפעולה הכלכלי, מחוות הומניטריות וחיזוק הרשות הפלסטינית, שעם כל מגרעותיה היא עדיפה על חמאס, הם צעדים הכרחיים.

• להרחיב את היקף היחסים עם ארה”ב לתחומים אזרחיים. ברק אובמה, דונלד טראמפ וביידן הם נשיאים שונים מאוד, אך כולם שאפו להתנתק מהמזרח התיכון ולהשקיע את המשאבים בסוגיות אחרות, בראשן האתגר שמציבה סין. כל עוד ישראל תציב במוקד יחסיה עם ארה”ב נושאים כמו איראן, חיזבאללה והסכסוך מול הפלסטינים, אנחנו ניתפס כנטל. אם נרחיב שיתופי פעולה (לא רק ברמה המדינתית, אלא גם במגזר הפרטי ובחברה האזרחית) בתחומים כמו שינויי אקלים ובריאות הציבור, שהם בליבת האג’נדה של הדמוקרטים, ישראל תמצב את עצמה מחדש כנכס. אסור שזה יהיה במקום השיח המדיני והשאיפה לשלום – אחרת נואשם, ובצדק, ב-Greenwashing – אלא בנוסף.

בר אחד בטוח: זה לא יהיה קל. ביקורת על מדיניות תהיה גם לידידינו, והתנגדות של ממש לעצם קיומה של ישראל היא תופעה שלא תיעלם בקרוב, ואולי בכלל. יהיה מפתה מאוד לשים את כל יהבנו על הרפובליקנים, אך זו אסטרטגיה שנועדה לכישלון – גם בשל טבעה המחזורי של הפוליטיקה האמריקנית, ובעיקר משום שהיא רק תאיץ את מגמת ההתרחקות מהדמוקרטים. אנחנו יכולים וחייבים למצוא דרך להפוך אותה.

רותם אורג הוא המייסד של הברית הישראלית-דמוקרטית, הפועלת לבניית מערכת יחסים ישראלית-דמוקרטית חדשה המבוססת על ערכים ליברליים ומחויבות לאג’נדות ליברליות