The Iranian Nuclear Bomb: A Test for the United States and Israel Approaches

<--

הגרעין האיראני: המבחן של ארה”ב וישראל מתקרב

לפני כתשעה חודשים כתבתי ב”מעריב” בעניין הגרעין האיראני כי “אמתחת הצעדים האפשריים של ישראל כוללת פעולות מנע צבאיות, העמקת פעולות המב”ם (המערכה בין המלחמות) המיוחסות לישראל, וכן הרתעה, כלומר איום ברור ולא עמום על עצם שרידותה של המהפכה האיסלאמית, על ידי האמצעים הגלויים והסמויים שעומדים לרשותה… ישראל צריכה לפעול בכל הדרכים, הדיפלומטיות והאחרות, תוך שמירת קשר עם ארה”ב, כדי למנוע את חידוש ההסכם או אם אפשר, לשנותו… ועם זאת גם לשקול את היתרונות והחסרונות של הכלת המצב אם ההסכם יחודש”.

תשעת החודשים עברו והעולם, לרבות ישראל, ניצב כיום לפני כמה ברירות, אף לא אחת מהן אטרקטיבית במיוחד. אמנם ב–29 בנובמבר התחדשו השיחות בין איראן לשאר החותמות על הסכם הגרעין המקורי — חוץ מארה”ב, שפרשה ממנו — אך ההתבטאויות שנשמעות מטהראן אינן מלמדות שיש סיכוי כלשהו שאיראן בראשות אבראהים ראיסי מתכוונת להפסיק או אף להאט את חתירתה לנשק גרעיני ולהגמוניה אזורית.

הפגמים העיקריים בהסכם המקורי היו שאיראן יכלה בקלות להתחמק מההגבלות שבו ומהפיקוח הבינלאומי (מה שקרה בפועל), ושגם הגבלות אלו היו אמורות להסתיים בתוך 10–15 שנים. לפי הדו”ח הרבעוני של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, איראן אכן הפרה רבות מהתחייבויותיה בהסכם, ובהן חריגה מרמות העשרת האורניום ומאגרי האורניום המועשר שלה. בינתיים, על פי עדויות ברורות, איראן נהפכה למדינת סף גרעינית ורחוקה שנה או פחות מיכולת ייצור של כמה פצצות גרעין. ולפיכך העולם, וישראל יותר מכל, קרובים מאוד לנקודה המחייבת החלטות מעשיות.

לבנימין נתניהו עומדת הזכות ההיסטורית על שהעלה את סוגיית הגרעין של איראן לסדר היום בעולם בכלל ובארה”ב בפרט

ממשל ג’ו ביידן אותת מתחילת דרכו שהוא מוכן לחזור להסכם המקורי כמעט בלא תנאים או שינויים, אך הנהגת איראן כנראה אינה נוטה להסכים אפילו לשינויים קוסמטיים. אדרבה, היא עצמה מעלה תנאים, ובכלל זה ביטול של הסנקציות לאלתר. ביקור משלחת מארה”ב בראשות רוב מאלי, שליח ביידן לענייני איראן, בישראל ובמדינות אחרות במזה”ת, נועד להבהיר, או שמא לערפל, את הכוונות האמיתיות של הממשל בנדון — וסירובו של ראש הממשלה נפתלי בנט להיפגש עמו היה פחות צעד מדיני מחושב ויותר אקט ילדותי משהו של הפגנת מורת רוח על מהלכי ארה”ב.

מכל מקום, כפי שנכתב ב”אקונומיסט”, “ישראל נכנסה ל”אזור הדילמה” בנוגע לתגובתה, בין שיחודש ההסכם ובין שאיראן תתקדם במסלול הגרעיני בלי הסכם — כעת עליה לבחון בכובד ראש כמה אופציות, וכל אחת מהן מחייבת החלטה אחראית ביותר בעניין זה. אך מכאן נובע שישראל גם תצטרך לשקול אם כדאי לה להמשיך את מדיניות העמימות הגרעינית המסורתית שלה.

מדיניות העמימות מוסכמת עם ארה”ב מאז 1969 ובזכותה ארה”ב מעניקה לישראל חיסוי דיפלומטי ופוליטי מפני יוזמות בינלאומיות לפירוק מנשק, לרבות האמנה למניעת נשק גרעיני (NPT) מ–1968. ההבנה הזאת מוצאת את ביטויה במשפט שלפיו “ארה”ב מכירה בזכותה של ישראל להגן על עצמה בכוחות עצמה” — הצהרה שמתחדשת בכל ממשל וממשל. למדיניות העמימות היו יתרונות ברורים, גם בראי מכלול היחסים עם ארה”ב, ובייחוד עכשיו, למול הפעילות המקצינה של האגף “הפרוגרסיבי” — כלומר השמאלי קיצוני והאנטי־ישראלי במפלגה הדמוקרטית — נגד הקשרים הביטחוניים ההדוקים בין שתי המדינות. ביטול העמימות ייפול לידיהם כפרי בשל.

השאלה הרלוונטית והאקוטית היא כיצד מדינת ישראל מסוגלת לגשר בין האינטרסים ונקודות התורפה הכרוכים בסוגיה הזאת. כיום יש סבורים שאין עוד אופציה לישראל לתקוף צבאית את איראן, אך יש גם דעות אחרות, אף כי אין להתעלם מהסיכונים הכרוכים בכך. לבנימין נתניהו עומדת הזכות ההיסטורית משהעלה את סוגיית הגרעין של איראן לסדר היום בעולם בכלל ובארה”ב בפרט.

ביטול הסכם הגרעין מטעם ממשל דונלד טראמפ והחרפת הסנקציות נגד איראן בתמיכתו, ויש אומרים בעידודו של נתניהו, יכלו להיות המהלכים בעלי הפוטנציאל הגדול ביותר, חוץ מפעולה צבאית, לעצירת התגרענותה של איראן, אך סיכוי זה התבטל עם עלייתו של ביידן. האמירה שנשמעת היום, בעיקר מפי מתנגדיו הפוליטיים של נתניהו, היא ש”הסכם רע עדיף מלא הסכם כלל”. אך התוצאה בפועל היא שהסכם רע מכשיר את כל כוונותיה של טהראן בגושפנקא של הסכם בינלאומי — כאילו אמרנו בזמנו שהסכם מינכן היה עדיף מלא הסכם כלל. והתוצאות ידועות.

דוברי הממשל כיום, כמו שר ההגנה לויד אוסטין, חוזרים ומצהירים שארה”ב מחויבת למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני, אך מסייגים באומרם שארה”ב מחויבת לדרך דיפלומטית בעניין זה. כל הדיבורים האלה תיאורטיים כיום, והמבחן האמיתי של ארה”ב, אך גם של ישראל, הולך ומתקרב במהירות.

הכותב היה שגריר ישראל בארצות הברית