Iran Is Already Nuclear — Why Is an Agreement Necessary?

<--

איראן כבר גרעינית – למה צריך הסכם?

ארה”ב שועטת לחתימת הסכם גרעין חדש עם איראן • ניסיון העבר מלמד שלא ניתן לעצור כוח רדיקלי ותוקפני רק בחיוכים, בטובות הנאה ובהסכמים הקונים שקט לזמן מה

כמו במרוץ מרתון, רצוף עליות ומורדות, שועטת הקהילה הבינלאומית בהובלת ארה”ב לקראת חתימה על הסכם גרעין חדש עם איראן.

יש מי שדואג, בקרב שני הצדדים למשא ומתן, ליצור מסך כבד של עשן כדי “לבלבל את האויב”. למרבה הצער, האויב לענייננו אינו טהרן אלא דווקא מתנגדיו של ההסכם עימה, ובראשם ישראל.

אבל סופו של ערפל הקרב להתפוגג. אכן, בימים האחרונים הולך ומתברר כי למרות הדיווחים על הקשחת עמדות עד כדי מבוי סתום ואפילו משבר בשיחות עם איראן, הרי בפועל מתקדמים הצדדים לקראת הכרעה.

ממשלו של הנשיא ביידן לא הסתיר למן הרגע הראשון לכהונתו, כי הוא נחוש להשיג הסכם כמעט בכל מחיר שיאפשר לארה”ב “לסגור את התיק האיראני”, ואף לנתק עצמה מבעיות המזרח התיכון, שאיראן היא המרכזית שבהן.

גם האיראנים מצידם מעוניינים בהסכם שיביא להסרת הסנקציות הכלכליות המוטלות עליהם. אלא שיש להודות כי הם מבקשים אחר הסכם בהתלהבות ובנחישות פחותות מאלו שמפגינים האמריקנים, ומכאן המחיר המופקע שהם תובעים בתמורה ושהאמריקנים נכונים, כנראה, לשלם.

יש באיראן כאלו, בעיקר בקרב המחנה השמרני והרדיקלי, הרואים בכלל ברכה בבידוד מהעולם ובאווירת הסגירות והמצור שכופה עליהם המערב. שהרי אין כמו תחושה של “העולם כולו נגדנו” כדי להבטיח את שרידות משטר האייתוללות ואת תמיכת האוכלוסייה בו. ובכל מקרה, המערב שב על טעויות העבר למול הטליבאן, עיראק של סדאם חוסיין או רוסיה, כשהוא מניח שבכוחן של סנקציות כלכליות להפיל משטר או להביא לשינוי בעמדותיו. מכאן תובן גרירת הרגליים של האיראנים, שאינה רק טקטיקה של מקח וממכר אלא ביטוי לדילמה של המנהיג העליון ושל אנשיו אם איראן זקוקה בכלל להסכם.

אלא שאפילו לחמינאי אין סיבה אמיתית להתנגד לעסקה המשופרת שהונחה על שולחנו. אחרי הכל, אין בה הגבלת יכולתה של איראן לנסות לקדם את השפעתה באזור, לחתור תחת משטרים ערביים ולעודד פעולות טרור נגד ישראל. אין בה גם איסור פיתוח אמצעי לחימה מתקדמים, דוגמת טילים המיועדים לשאת בבוא היום את ראשי הנפץ הגרעיניים, והחשוב מכל – איראן אינה נדרשת לוותר על מתקנים, ציוד וחומרים שבנתה או רכשה.

אז למה צריך, בעצם, הסכם?

אין חולקים על כך שהאיראנים התקדמו לעבר הגרעין באופן משמעותי במהלך השנים האחרונות. זאת, הגם שהניסיונות לעצור בעדה האטו אמנם את התקדמותה וקנו זמן יקר, המאפשר היערכות טובה יותר לעתיד לבוא למול איראן גרעינית. ברור גם שלאיראנים יידרש עוד זמן כדי לייצר פצצה חיה ונושמת, ועוד יותר כדי לייצר יכולת לשגר אותה על גבי טילים או להטילה ממטוס קרב. אבל מדובר בתהליך בלתי הפיך, ובכל מקרה די בהכרזה איראנית על השגת יכולת גרעינית גם בלא “קבלות” דוגמת ניסוי גרעיני, כדי לעורר באזור מהומת אלוהים.

במסגרת ההסכם המוצע מתבקשת איראן לשבת בשקט, ולא “לספר בקול רם לחבר’ה” שיש לה יכולת גרעינית. מבחינת האיראנים העניין אינו מעלה ואינו מוריד. הרי ההסכם מאפשר להם לשמר את כל שהשיגו עד כה. ממילא ברצותם יפרצו אל הגרעין, הגם שיש להניח שיעדיפו בינתיים לשמור על ערפל קרב ולהימנע מצעד מתריס שאינו הכרחי ונדרש לשלב הנוכחי של מאבקם על הגמוניה אזורית ולמול ישראל.

אלא שניסיון העבר מלמד שלא ניתן לעצור כוח רדיקלי ותוקפני דוגמת איראן רק בחיוכים, בטובות הנאה ובהסכמים הקונים אמנם שקט לזמן מה, אבל אינם מביאים באמת לשינוי כיוון ודרך. אחרי הכל, כוחות האופל חותרים תמיד להשיג ולהפגין עוצמה, ולענייננו יכולת גרעינית, שהרי ההיגיון המנחה אותם הוא שרק בכוח יבטיחו את שרידותם ועתידם. הפצצה האיראנית לא נוטרלה אפוא, וגם אם תקתוק שעון העצר יואט – הפיצוץ בוא יבוא.