Netanyahu Versus the White House: Not Only a Challenge, but an Opportunity

<--

נתניהו מול הבית הלבן: לא רק אתגר, אלא הזדמנות

ביידן אינו אובמה וטוני בלינקן אינו ג’ון קרי • למוד קרבות מממשלים דמוקרטיים בעבר, נתניהו יופתע למצוא בוושינגטון אוזן קשבת – במיוחד משום שהמדיניות האמריקנית מול איראן ומול הפלשתינים כשלה

זיק של חיים התעורר בנשיא הקשיש למראה העיתונאים הישראלים הנכנסים אל חדרו הסגלגל. “אני מזהיר אתכם לגבי ה’בום'”, התלוצץ ביידן על המיקרופונים הענקיים שכמעט נגעו בראשים שלו ושל הנשיא הרצוג, בעת שנפגשו בשבוע שעבר. הוא התיישב באיטיות על הכיסא ודיבר בקול כה חלוש, כך שלא היה מנוס מלקרב את ה”בומים”.

“5,000 פעם בקריירה שלי נתתי את מילתי למחויבות הברזל שיש לארה”ב כלפי ישראל”, לגלג על ותיקותו המופלגת. הוא חסך מהרצוג את הסיפור המוכר לכל, על המפגש הראשון שלו עם גולדה מאיר, ערב מלחמת יום הכיפורים.

ביידן אוהב את ישראל. הלב שלו איתנו, השכל והפוליטיקה עם הפלשתינים. כך מקובל בקרב בני דורו באמריקה. אצל אנשיו מצב הדברים הפוך. ליבם גדוש חמלה על הפלשתינים החיים תחת “אוקיופיישן”. שִכלם אומר שאינם יכולים להפנות עורף לישראל.

אך גם הוא וגם הם לא העלו בפני הרצוג כל חשש או הסתייגויות מממשלה ימנית חדשה שיקים נתניהו. גם השם איתמר בן גביר לא הוזכר. נוסף על ביידן, הרצוג פגש גם את יו”ר בית הנבחרים ננסי פלוסי (שבעלה הותקף בביתם בסן פרנסיסקו כמה ימים לאחר מכן), את מזכיר המדינה אנתוני בלינקן, את היועץ לביטחון לאומי ג’ייק סאליבן ובכירים נוספים.

הכתובת ברורה

אף שהאפשרות לשילובו של בן גביר בממשלה עתידית של נתניהו היתה ידועה לכל אחד מהם, הם לא מצאו לנכון להעלות את הנושא. בלינקן היה היחיד שהתייחס באופן עקיף לבחירות בארץ, אך גם הוא לא הזכיר שמות. הרצוג בכל מקרה עמד על החשיבות בכיבוד התוצאות, יהיו כפי שיהיו.

מה כן? צפויה הסתייגות אמריקנית מיו”ר עוצמה יהודית. גם אם יוחרם על ידי הממשל, הוא לא יהיה הראשון. אביגדור ליברמן, בכובעו כשר חוץ אצל נתניהו ב־2009, היה מנותק קשר מוושינגטון ומנציגיה במשך חודשים ארוכים. מדינת ישראל לא קרסה, כזכור. בן גביר, אגב, הוא גם פוליטיקאי ממולח בהרבה. יתכן שיימצא דרך לקבל לגיטימציה אמריקנית בלי להרגיז את בוחריו.

כך או כך, ראש הממשלה נתניהו, אם וכאשר ישוב בקרוב לתפקידו, צפוי להיתקל בממשל דמוקרטי מפויס ונינוח, שאינו דומה למה שספג בימים הטראומטיים של אובמה או קלינטון. ברור שממשל ביידן העדיף את ממשלת לפיד־בנט, שהורכבה בעיקר ממפלגות שמאל. אבל המבנה המסובך שלה גם סיבך להם את החיים. לפעמים הם מצאו את עצמם מתרוצצים בין גנץ, לפיד ובנט כדי להבין מי אחראי למה. אצל נתניהו הכתובת היתה ותהיה ברורה.

ביידן ואנשיו – מזכיר המדינה בלינקן, השליח לסוגיית איראן רוברט מאלי, השליח למזרח התיכון האדי עמר ואחרים – הם בוגרי ממשל אובמה. על בשרם למדו שכפיית מהלכים על נתניהו לא נותנת דבר, חוץ מפיצוץ. שלא לדבר על הצרות הגדולות בהרבה והדחופות בהרבה שרובצות לפתחם, כמו סין, רוסיה, איראן, מחירי הגז, האקלים ועוד. כך שעם כל הכבוד לבן גביר, יש דברים טיפה יותר דחופים.

בנושא הפלשתיני ברור לממשל שאין פתרון בהישג יד. לכן אין להם שום כוונה לכפות תוכנית כזו או אחרת. אבו מאזן חלש. הרשות הפלשתינית על סף קריסה. הפיגועים גואים, וכך גם מספר הפלשתינים שנהרגים מפגיעות צה”ל. בצד האמריקני באים בטענות קשות לישראל על האבידות הרבות ועל ההידרדרות במצב – פה כבר יש ויכוח, והוא עשוי להחריף. אבל איש לא משלה את עצמו שיש נוסחת קסם לבעיה הכוללת.

הם, שהיו שם כשג’ון קרי שבר את הידיים והרגליים ב־2014 וכפה על הצדדים ללכת על הסכם תלוש מהמציאות, לא מתכוונים לחזור על הטעות. לכן מדיניות “ניהול הסכסוך”, שהחלה עם כניסת ביידן לבית הלבן בינואר 2021, בשלהי כהונת נתניהו, ונמשכה לאורך כל תקופתם של בנט ולפיד, לא תשתנה עם חזרתו הצפויה של נתניהו.

החשק לחתום בשפל המדרגה

חלק מהדרישות הכרוכות ב”ניהול הסכסוך” לא תמיד נוחות לנו. למשל, הבנייה המשתוללת לפלשתינים במימון אירופי בשטחי C, או ההגבלות על נוהלי הפתיחה באש של חיילי צה”ל. פה בהחלט צפוי ויכוח, ויש לקוות שנתניהו יעשה בפעם הזו את מה שלא עשה בכהונות הקודמות, ויעצור את הסיפוח הפלשתיני הזוחל של שטחי C.

ועדיין, עימות כולל לרוחב כל הגזרה עם האמריקנים נוסח ימי אובמה לא ממתין מאחורי הסיבוב. ביידן לא מעוניין. אנשיו מבינים שאין טעם.

מנגד, דווקא בגלל התסכול הגדול מכישלונותיהם ייתכן שהאמריקנים ישמחו לשמוע מה יש לישראל להציע לטווח הארוך, מה החזון שלה. מה ראש ממשלתה היציבה רוצה שיקרה סוף־סוף בשטח שישראל מחזיקה בו ב־55 השנים האחרונות. הם רוצים לדבר על מה כן, ולא רק על מה לא.

אם בחזית הפלשתינית הממשל אובד עצות, הרי בזו האיראנית הוא בכלל במבוי סתום. האסטרטגיה האמריקנית מול איראן התרסקה על הסלעים. לא רק שאין “הסכם חזק יותר, ארוך יותר ורחב יותר”, כפי שהתחייב בלינקן בתחילת הדרך, אלא שאין הסכם גרעין בכלל. מה שהאמריקנים נתנו לאיראן, וזה היה הרבה מאוד, לא מספק את האייתוללה עלי חמינאי. עכשיו, כשאיראן גם עוזרת לרוסיה וגם מדכאת באלימות את המחאות ברחבי המדינה, החשק של האמריקנים לחתום איתה על הסכם יורד לשפל המדרגה.

כך שהסכם הגרעין הוא מת מהלך. גם פה הממשלה הישראלית החדשה תיתקל באוזן אמריקנית קשובה להצעות מירושלים. אם מדובר על מדיניות “לחץ מקסימלי”, כפי שהטיל ממשל טראמפ, אזי בממשל טוענים כי לא הסירו אף אחד מהעיצומים שהשית הנשיא הקודם. אדרבה, כמעט בכל שבוע יש סנקציות חדשות נגד בכירים במשטר שמובילים את דיכוי ההפגנות.

אך ה”לחץ המקסימלי” לא הרתיע כידוע את האיראנים, שעומדים על סף היותם מדינת סף. אם כן, מה הפתרון? אפילו פעולה צבאית – שהאמריקנים מוכנים לנקוט במקרה של פריצה איראנית לפצצה – אינה פתרון ארוך טווח לדעתם. אז מה כן?

בעוד חודש או חודשיים, כשנתניהו יגיע לבית הלבן לפגישת תחילת קדנציה עם ביידן כמקובל, אלה השאלות שיישאל. הוא יפגוש נשיא חלש פיזית ופוליטית – ביידן צפוי לנחול מפלה צורבת בבחירות האמצע בשבוע הבא. מבחינת נתניהו, שמתחיל כהונה חדשה עם עוצמה יהודית – תרתי משמע – מצבו של הנשיא הוא לא רק אתגר, אלא גם הזדמנות.