Reform Does Not Interest Biden

<--

הרפורמה לא מעניינת את ביידן

הניסיונות ההרואיים לקשור את המחלוקת הנוכחית עם הממשל האמריקני לרפורמה המשפטית, או לכל נושא פנים־ישראלי אחר, הם בסך הכל כסות לחוסר שביעות רצון ממדיניות חוץ ישראלית שאיננה פייסנית

פרופורציות. מחלוקות בין ממשלות ישראל לממשלים אמריקניים היו לא מעט לאורך השנים. וכן, הוויכוחים הללו נתגלעו מול נשיאים רפובליקנים ודמוקרטים כאחד.

כבר ב־77′ אמר קרטר כי הבעיה הפלשתינית היא לב הסכסוך, גרס שיש לסגת לקווי 67′ ודיבר על שיתוף פעולה עם אש”ף. על עליית בגין אמר: “נוצרו קשיים כתוצאה מחילופי השלטון… בטווח הארוך בגין יצטרך למתן את עמדתו”. בתחילת שנות ה־90, זכורה במיוחד התנגדותו של ג’ורג’ בוש (האב) להעניק את הערבויות לישראל כל זמן שיצחק שמיר סירב להתחייב שהכספים לא יועברו למימון התנחלויות. ההתערבות של בוש התפתחה למשבר קשה שהוביל, לדעת רבים, להפלת שמיר. ובאופן לא שונה במיוחד, ביל קלינטון סיפר כיצד התערב בבחירות בישראל ב־96′ לטובת שמעון פרס, כדי למנוע מנתניהו לעלות לשלטון.

גם בתקופת אובמה היה לחץ אמריקני בלתי פוסק. ההזמנה הראשונה של נתניהו לבית הלבן, במאי 2009, כללה דרישה מדינית חסרת תקדים: הקפאה מיידית של בנייה בהתנחלויות, כולל צורכי “גידול טבעי”. חודש לאחר מכן, כשאובמה פתח במסע דילוגים במזרח התיכון, הוא פסח על מדינת ישראל ונאם במצרים. כשהואיל כבר להגיע לישראל, ארבע שנים מאוחר יותר, הוא לא הסכים לנאום בכנסת, ודיבר “ישירות עם העם” מול קהל של סטודנטים.

לסיום אותה הקדנציה, ואחרי המחלוקת הקשה שהתפתחה בין ישראל לארה”ב בעניין הסכם הגרעין עם איראן, אובמה הפר לראשונה את תמיכתה של ארה”ב בישראל באו”ם ולא הטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון (2334) שקבעה שההתנחלויות אינן חוקיות.

מובן שלא מדובר ברגעים רצויים מבחינה דיפלומטית ומדינית. אבל הסקירה הקצרה מלמדת אותנו בפשטות שמדיניות חוץ עצמאית של ממשלת ישראל יכולה להוביל למחלוקות ואף למשברים עם הממשל האמריקני.

ועוד מלמדת הסקירה, שבין אם מדובר בסוגיה הפלשתינית ובין אם במאבק בגרעין האיראני, הרקע לוויכוחים הוא מדיניות החוץ. לא מדיניות הפנים של ממשלת ישראל.

ובהתאם – מתי לא היו מחלוקות? כשרבין עשה את ויתורי אוסלו בהתאם לציפיות הבית הלבן – היה לו שם “חבר”; גם ההסכמה הגורפת של אהוד ברק למתווה קלינטון בשנת 2000, הכוללת חזרה לגבולות 67′, חלוקת ירושלים ופינוי בקעת הירדן – זיכתה אותו באהדת הממשל.

בראיון שנתן הקונסול לשעבר בניו יורק, אסף זמיר, בסוף השבוע האחרון, השתרבבו בדברי הפרשנות שלו על יחסי ארה”ב־ישראל כיום, המילים: “ישראל היא מדינת חסות של ארה”ב”. ספק אם היתה זו פליטת פה מצערת או אמירה המשקפת לאמיתה את תפיסת מדיניות החוץ שהובילה ממשלת לפיד־בנט שמינתה אותו.

כך או כך, נראה כי “המשבר” הנוכחי נובע מהיפוך המדיניות הזו. בקצרה: מדינת החסות – OUT. מדינה בעלת ברית וריבונית – IN.

עוד צריך לציין את הנסיגה הכללית של ארה”ב מן המזרח התיכון, שמתמשכת כבר יותר מעשור. מסע הדמוקרטיזציה וההלימה של ג’ורג’ וו. בוש בציר הרשע, התחלף בדילוגים של אובמה באזור “ללא חיילים על הקרקע” והמשיך בנסיגות מעיראק ומאפגניסטן אצל טראמפ וביידן.

הניסיונות ההרואיים, אם כן, לקשור את המחלוקת הנוכחית עם הממשל האמריקני לרפורמה המשפטית, או לכל נושא פנים־ישראלי אחר, הם בסך הכל כסות לחוסר שביעות רצון ממדיניות חוץ ישראלית שאיננה פייסנית. הרי כשממשלת בנט־לפיד ויתרה על מים טריטוריאליים לחיזבאללה, ללא כל דיון פרלמנטרי וללא משאל עם כמתחייב בחוק – ממשל ביידן (השושבין של האירוע) לא התעניין במצב הדמוקרטיה הישראלית. רק במדיניות החוץ.