Biden’s Defense Strategy Is Not Working

<--

“אסטרטגיית ההגנה” של ביידן לא עובדת

מתחילת כהונתו, הנשיא ביידן דבק בדוקטרינה הגנתית מובהקת – הרבה יותר מכל קודמיו הנשיאים הדמוקרטים • מול איראן ושאר מעצמות ציר ההתנגדות לארה”ב, זה לא מספיק רק לאיים. ביידן זנח את המרכיב החשוב ביותר – וזה קריטי גם לישראל • פרשנות

אותה מדיניות במזה”ת, באסיה ובאירופה – והיא לא משיגה את המטרה (ביידן, ארכיון) | צילום: רויטרס

האיום בתגובה של איראן וחיזבאללה על ישראל, בעקבות החיסולים הממוקדים האחרונים, והתקיפה של חיזבאללה ביום ראשון, מאפשרים לנו להתבונן כיצד מנהלת ארצות הברית את האסטרטגיה שלה במזרח התיכון. היא מאפיינת את ממשל ביידן גם מעבר לגבולות המזרח התיכון, והיא נכונה גם לאירופה ולאסיה.

אפשר לקרוא לה אסטרטגיית ההגנה של ארצות הברית. זו אסטרטגיה שנובעת מתוך תפיסת העולם של ביידן וגם מהמעורבות האמריקנית האקטיבית בעיראק ובאפגניסטן, שבהן תמך תחילה ועם הזמן שינה עמדתו והתנגד להן, במיוחד כשהיה סגן נשיא ואובמה רצה להגדיל את הסד”כ האמריקני באפגניסטן. יש להדגיש: נשיאים דמוקרטים שקדמו לו, כמו קלינטון ואובמה, היו הרבה פחות “הגנתיים” מביידן עצמו.

חשוב להזכיר תחילה, שבמסגרת אותה אסטרטגיה הנשיא ביידן העניק לישראל מתחילת המלחמה בשבעה באוקטובר גיבוי יוצא דופן. הוא מכנה את עצמו ציוני ואין ספק שרבים בישראל ובעולם רואים בו ככזה. רכבת החימושים האמריקנית שהגיעה לכאן ב-11 החודשים האחרונים היא יוצאת דופן בהיקפה, כמו גם המטרייה הדיפלומטית שלה זוכה ישראל מארצות הברית, ובכלל זה הטלת וטו במועצת הביטחון על החלטות נגד ישראל. המחויבות הזו נובעת, קודם כל, מעמדתה המוסרית וקרבת הערכים בין המדינות, אבל לא פחות חשוב גם מהאינטרסים האמריקניים, שבבסיסם בניית צירים המוכרים לנו מתקופות קודמות, אם זה ממלחמות העולם או המלחמה הקרה. מצד אחד ניצבות סין, רוסיה, צפון קוריאה ואיראן, מהצד השני ארצות הברית ובעלות בריתה, כשלרשימה המכובדת הזו ניתן להכניס את ישראל.

גיבוי חסר תקדים לישראל מאז שבעה באוקטובר – אך גם מגבלות | צילום: רויטרס

השבעה באוקטובר, ליל 14 באפריל, מתקפת הטילים והכטב”מים של איראן על ישראל, ועד לימים האחרונים ממש בעקבות איומי איראן וחיזבאללה ממחישים איך ארצות הברית מנהלת את האסטרטגיה שלה:

השלב הראשון בכל אזור בעולם הוא בניית הקואליציה. ממשל ביידן משתדל לא לפעול לבדו, אלא בכל מקום לבנות קואליציה רחבה ככל האפשר. זו קואליציה שתהיה בה שותפות רעיונית ומעל לכול שותפות אסטרטגית. הדבר נכון באירופה עם חיזוק ברית נאט”ו, באסיה עם בניית ציר נגדי לסין, מיפן ועד קוריאה, והדבר נכון גם למזרח התיכון עם חיזוק פיקוד המרכז, סנטקום, שבה שותפות מדינות מסעודיה ועד ישראל.

השלב השני הוא בניית ההרתעה. כבר בשמונה באוקטובר, אבל אולי עוד יותר במשבר הנוכחי, ארצות הברית משגרת כמות אדירה של כוחות לאזור. הפעם זה התבטא בשתי נושאות מטוסים, 40 אלף חיילים ואפילו צוללת גרעינית שעליה 150 טילי טומהוק עם המסר החד מהנשיא – Don’t.

השלב השלישי באסטרטגיה האמריקנית הוא ההגנה. ראינו איך פיקוד המרכז האמריקני פעל בצורה משולבת ויוצאת דופן בליל 14 באפריל ביירוט בו-זמנית של מאות רקטות וכלי טיס. זה גם נכון לקואליציית ההגנה שהקימה ארצות הברית בים סוף כדי להתמודד עם האיום החות’י. האסטרטגיה הזו פועלת היטב גם באירופה עם חימוש אוקראינה וגם באסיה עם פריסת הכוחות סביב טייוואן. לא בכדי, אחד הנושאים המרכזיים שעולים בשיחות בין ארצות הברית לסעודיה הוא אותה “ברית הגנה”.

למרות כל האמור לעיל, בדוקטרינת ביידן חסר בעיני הנדבך החשוב מכול והוא ההתקפה. ארצות הברית, שמאז ההסתבכויות שלה במלחמות רחוקות כמו אפגניסטן ועיראק, נמנעת עד כמה שאפשר מלסכן חיילים אמריקנים ולצאת, או אפילו לאיים, במלחמות. ממשל ביידן מתחילתו מתאפיין בדוקטרינת ההגנה – מהיציאה החפוזה מאוד מאפגניסטן, הוצאתם של החות’ים מרשימת הטרור, ניהול משא ומתן ארוך עם האיראנים שכלל הפשרת כספים ואי התקפת הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית (מהלך שאותו רצו בריטניה, צרפת וגרמניה להוביל), ועד העובדה שהתגובה האמריקנית למתקפות החות’יות התאפיינו במתינות רבה. זו בעיקר הסיבה שה-Don’t של ביידן בסופו של דבר מקבל רק מענה חלקי. הדבר נכון כמובן גם לאזורים אחרים בגלובוס. למשל, העובדה שארצות הברית הקפידה לאורך זמן שהנשק שהיא מספקת לאוקראינה ישמש לצורכי הגנה בלבד.

לאחרונה, חזרתי מביקור ביפן, כאשר שם אזור האיום העיקרי הוא התקיפה הסינית. היפנים שעימם נפגשתי לא שאלו אותי אם סין תתקוף בטייוואן, אלא מתי סין תתקוף. בסופו של דבר, היעדר אלמנט ההתקפה בדוקטרינת ביידן מאפשר לציר ההתנגדות להתעצם ולהתחמש. לדוגמה, עיקר פעילות העשרת האורניום האיראנית לרמות גבוהות של 60 אחוזים, התבצעה בשנתיים האחרונות. ארצות הברית, שמאוד חוששת מהתרחבות המלחמה במזרח התיכון, בטח לפני מועד הבחירות בארצות הברית, שמה גם לא מעט מגבלות על ישראל לגבי תקיפה אפשרית בלבנון.

בשורה התחתונה, מה שחשוב זה איך נתפסת ארצות הברית, מהי הפרספציה. האם סין חושבת שארצות הברית תגן צבאית על טייוואן מפלישה עתידית שלה? האם רוסיה חששה מארצות הברית לפני שפלשה לאוקראינה לפני שנתיים וחצי? האם איראן חששה מתגובה אמריקנית בליל 14 באפריל? כל התשובות על השאלות הללו, תחת ממשל ביידן, הן לא.

האיום העיקרי על יציבות המזרח התיכון נובע מחתירתה של איראן להשגת נשק גרעיני. העובדה היא שאיראן ממשיכה לארגן, לחמש ולנהל את מערך הטרור בתימן, עיראק, סוריה, לבנון, עזה ויו”ש, ושום דוקטרינת הגנה לא תסכל את המערך הזה. הבחירות הקרובות בארצות הברית הן קריטיות לעצירת ההתעצמות האיראנית. המועמדת הדמוקרטית, קמלה האריס, לא תשנה את הדוקטרינה הביידנית ואף סביר שתהיה מאופקת ממנו בהיבטים מסוימים. לעומת זאת, לגבי טראמפ קשה לנבא מה תהיה האסטרטגיה שלו, בטח במזרח התיכון. כשהיה נשיא נמנע מלהגיב למתקפה האיראנית, שהשמידה מחצית מתפוקת הנפט של סעודיה בארמקו (זה שלח מסר רע מאוד לסעודים, שמיהרו לחמם את יחסיהם עם איראן). מצד שני, טראמפ לא היסס לחסל את קאסם סולימני, מפקד כוח קודס. לכן, יש אפשרות “שיעלה להתקפה”.

עצירתה של איראן היא קריטית לקיומה של ישראל ובלי שותפות מלאה עם ארצות הברית יהיה קשה מאוד לעשות זאת. לכן, בבחירה בין אין סיכוי להתקפה לבין אולי, אני בוחר באולי. כידוע, גם משחק ב-NBA אי אפשר לנצח רק בהגנה, בטח ובטח כשמדובר במשחק על החיים במזרח התיכון.