23 Years after Twin Towers Disaster, Danger of Taliban Terrorism Is More Serious Than Ever

<--

23 שנה לאסון התאומים: סכנת טרור הטליבאן חמורה עוד יותר

ביום שבו מציינים מעל שני עשורים מפיגוע הטרור הקשה של אל קאעידה בארצות הברית, ארגון הטרור משתלט שוב על אפגניסטן ומאיים להצית את המזרח התיכון | לאחר עשרים שנות מלחמה, איך יתכן שחזרנו לנקודת המוצא?

23 שנה חלפו מאז אותו 11 בספטמבר 2001 שבו העולם כולו עצר את נשימתו אל מול מופע האימים של שתי המבנים הגבוהים בארצות הברית מתמוטטים בן רגע כמו מגדל קלפים. 2,977 בני אדם נרצחו כתוצאה מהפיגוע הנוראי ואת השאר אנחנו כבר מכירים – ארצות הברית הכריזה מלחמה נגד ארגון הטרור אל-קאעידה, חיסלה את העומד בראשה אוסמה בן לאדן, כבשה את אדמת אפגניסטן, הפילה את שלטון הטליבאן ונלחמה בשטח נגד הטרור המקומי במשך 20 שנה.

ואז? ואז ממשל ביידן החליט שכבר אין צורך במלחמה הזו. הנשיא הורה לכוחות הצבאיים לסגת והשאיר את הדלת פתוחה. המפתחות על השולחן. שלטון הטליבאן קם לתחייה כאילו מעולם לא הובס והשתלט בחזרה על האזור. ליתר דיוק, האמריקנים עזבו את אפגניסטן באופן רשמי ב־31 לאוגוסט וכבר ב־15 לחודש הנשיא אשרף גאני ברח מהמדינה ומצא מקלט – תחילה בטג’יקיסטן ולאחר מכן באוזבקיסטן. קאבול, שבה גרים כ־4 וחצי מיליון בני אדם, נפלה תוך שעות ספורות לידם של הטאליבנים.

מה קרה בשלוש השנים האחרונות, כלומר מאז נסיגת ארצות הברית מאפגניסטן, שגרם להנהגה הקיצונית ביותר לצבור כל כך הרבה כוח מבלי שאף אחד יוכל להתנגד אליה? איך יתכן שהמלחמה הארוכה לא הכריעה אחת ולתמיד את ארגון הטרור? האם העולם החופשי כולו שוב נמצא בסכנה לאחר שאל-קאעידה והטליבאן חברו יחד ונשבעו אמונים זה לזה? 23 שנה אחרי האסון הגדול, שאלות אלו עדיין כואבות בארצות הברית והדיון באשר לנסיגה הצבאית – חי ובועט.

הדבר הראשון שחשוב לזכור הוא שמשטר הטליבאן הובס כמעט לחלוטין באוקטובר 2001, כאשר הגיעו לאפגניסטן אלפי חיילים אמריקנים במטרה לפרק את אל-קאעידה ולהדיח את ממשלה שהואשמה בהגנה על הטרוריסטים. מנהיגי הטליבאן נאלצו לברוח מאפגניסטן ורובם מצאו מקלט בפקיסטן השכנה. שם, הם הצליחו להתארגן מחדש. במקביל, ארצות הברית פתחה במלחמה בעיראק כדי להפיל את משטרו של סדאם חוסיין ופיזרה בכך את המשאבים שהושקעו בהתמודדות עם הטליבאן. כך, למעשה, החלה התבוסה האמריקנית באזור.

ארגון הטליבאן חזר להילחם, ובגדול. הוא הצליח לגייס לוחמים חדשים גם בתקופות הסוערות ביותר של הסכסוך. באזורים שונים באפגניסטן, הארגון הפך לסוג של ממשלה לא רשמית ומילאה חלק מהפונקציות של המדינה, שהתגלתה כחלשה מדי ומושחתת מכדי לנהל את כל השטח הלאומי. כך הוא צבר כוח, מעמד ואמון, עד שהצליח לגרום לכך שהממשל האמריקני עדיף לסגת בלי הסכם מוסדר, מאשר להישאר. הפסד לא רשמי, שהוא הפסד לכל דבר.

למרות הביקורת הקשה, הנשיא ג’ו ביידן הצהיר כי הוא לא התחרט על החלטתו להוציא את הכוחות מאפגניסטן, טען כי לוושינגטון לא נותר עוד מה להשיג שם והבהיר כי בהיותו הנשיא האמריקני הרביעי שמחזיק חיילים בשטח – הוא לא מתכוון להוריש את המלחמה לנשיא הבא. “עכשיו האפגנים צריכים להילחם בעצמם על מדינתם”, סיכם. הנשיא לשעבר והמעומד הנוכחי לנשיאות דונלד טראמפ, שחתם בעצמו במהלך כהונתו על הנסיגה מאפגניסטן, האשים את יריבו הדמוקרטי ברפיסות. “כשאני הייתי בשלטון, הטליבאן ידע שמסע כיבושים כמו זה שהוא מנהל כעת לא יעבור בשתיקה מצד ארצות הברית”, הדגיש.

כאמור, הדיון בנושא עדיין מרכזי בסדר היום האמריקני. האם ארצות הברית טעתה מלכתחילה כשהכריזה מלחמה נגד ארגון הטרור? האם היא טעתה אולי באופן שבו ניהלה את הקרבות? האם בכלל היא טעתה בהחלטתה לסגת מהאדמה שכבש במחיר דמים? ובעיקר, האם הנוכחות המערבית במזרח התיכון תורמת בלחימה בטרור או רק גורמת לו להרים ראש, להפוך לחזק יותר, לעקשן יותר ולאכזרי יותר? התשובה לכל השאלות כנראה שתתעכב מעט לפני שתמצא את מקומה בהיסטוריה.

בינתיים, העובדות בשטח נותרות ללא שינוי: אותם המחבלים שלפני 23 שנה רצחו אלפי אמריקנים חפים מפשע, היום מאיימים שוב על חייהם. אפגניסטן נראית היום בדיוק כפי שנראתה לפני שני עשורים, ויש אומרים שהמצב היום חמור אף יותר. רק לפני שבוע ראשי ארגון הטאליבן פרסמו מסמך בן 114 עמודים המציג שורת חוקים חדשים וחסרי תקדים, גם במדינות הערביות הקיצוניות ביותר, שמטילים מגבלות בלתי אפשריות על תושבי המקום.

כעת העולם כולו חרד מהאפשרות שאפגניסטן תשוב להיות חממה של ג’יהאד. בית גידול לפעילי טרור מהמסוכנים במזרח התיכון. וזה לא הכול: חשש גדול קיים גם מהאפשרות שגל פליטים יברח מהמדינה האסלאמית ויציף את רחבי אירופה. כשזה יקרה, אם זה יקרה, יהיה כבר מאוחר מדי להאשים את התנהלותו של ממשל אמריקני כזה או אחר: העולם כולו, כנראה, יהיה במלחה.

About this publication