טראמפ, ביידן או מישל אובמה: מצבה של הפוליטיקה בארה”ב לא נראה מבטיח
ביידן המנותק והמבולבל נהנה מתקשורת מלטפת, וטראמפ נישא על גלי אהדה למרות כתבי האישום נגדו. מצבה של הפוליטיקה האמריקנית הולך ומידרדר
בארה”ב נפתחה עונת הבחירות לנשיאות, ואפשר לומר בצער שלא רק בישראל ניכרת קריסה של נורמות משטריות ופוליטיות. גם הפוליטיקה של מנהיגת העולם החופשי מוארת היום באור שלילי מאוד, והאופק לא נראה מבטיח.
נפתח בצד הדמוקרטי. אין לומר שהנשיא ביידן נראה רע, משום שהוא לרוב כלל לא נראה. עושה רושם שביידן מנסה לנהל שוב את “קמפיין המרתף” שלו מתקופת הקורונה, שהיה מעין משחק מחבואים עם הציבור האמריקני. לצד שלל תעלולי בחירות דמוקרטיים (שחלקם ספק חוקיים), הרעיון של “כמה שתראו אותי פחות, עדיף” עבד ב־2020, ולכן הנשיא בילה כמעט את כל אוגוסט הנוכחי בחופשה ארוכה, בבתיו, באגמים ובחוף הים, ועבד ימים ספורים בלבד.
בין השאר התרגש בזמן הזה אסון לאומי על הוואי, מדינה אמריקנית מאז 1959. בשריפה שהתחוללה בעיקר באי מאווי נהרגו יותר ממאה איש, ומאות עדיין נעדרים. הוואי הדמוקרטית נכשלה באופן מחפיר בטיפול בשריפה, ויש הטוענים שרבים מההרוגים נקלעו לאש בשל מחסומים משטרתיים וניהול כושל של הפינוי.
הפליליזציה של הפוליטיקה נגד הימין, סטארט־אפ ישראלי, הגיעה לדוד סאם, והפכה להפקת־ענק יוקרתית ומרשימה
אבל את ביידן האסון לא ממש עניין. בזמן השריפות הוא בעיקר נפש על חוף הים, ואפילו לא קיצר את חופשתו. כשחזר ממנוחתו ונשאל על האסון הלאומי תשובתו המנהיגותית הייתה “אין תגובה”. כשהכעס הציבורי גאה – קשה לדמיין ראש מדינה שמתנהל כך בזמן אסון – ביידן טס להוואי, ומול קהל של מקומיים שחוו את האסון הגדול הוא הבהיר שהוא יכול להתחבר לרגשותיהם כי פעם, כשהוא היה מחוץ לבית, נשרף לו המטבח, ואפילו כמעט נשרף לו רכב האספנות היוקרתי (קורבט מ־1967).
אם לא שמעתם על השערורייה הזו, שהייתה הופכת לסופה תקשורתית לו היה מדובר בנשיא רפובליקני, זה רק משום שהתקשורת האמריקנית היא הקמפיינרית העיקרית של השמאל. אבל התנהלותו של ביידן מוזרה ותמוהה כל כך, שאפילו הפרוגרסיבים מבינים שהוא הופך לבעיה חמורה בבחירות, ופרשיות השחיתות האישית שלו, שהחשדות בהן מסמרי שיער, מתחילות לצוץ פה ושם אפילו בתקשורת המרכזית.
באופן טבעי, בזמן ששערוריות ביידן הולכות ומתרבות, מדיניות החוץ שלו כושלת והכלכלה האמריקנית תחתיו נאנקת (הוא מכנה את המדיניות שלו “ביידנומיקס” בעוד מופת של נרקיסיזם), רבים מעריכים שלבסוף הוא לא ירוץ. רשימת האלטרנטיבות הפרוגרסיביות כוללת בין השאר את סגנית הנשיא קמלה האריס, מושל קליפורניה גאווין ניוסום, ואפילו ברני סנדרס מתחיל כנראה לשקול התמודדות נוספת. אלא שכל אלה מגיעים לזירה עם שק מלא כישלונות ולא מהווים בשורה לציבור, ולכן יש הסבורים שעל הקווים מתחממת מועמדת נוספת: מישל אובמה.
לפני שנעבור לרפובליקנים, אסור להתעלם מתופעה שנראה שהפרוגרסיבים העתיקו ישירות מישראל. אמנם נכון שבדרך כלל ההשפעה התרבותית חוצה את האטלנטי אלינו, אבל בכל הקשור להפעלת כלים משפטיים ומשטריים נגד נבחרי ציבור בעיקר מימין, ישראל הפכה לאור לגויים, מדינת מופת של שחיתות בירוקרטית מבית היוצר של השמאל, שכעת פרצה לזירה העולמית.
בשעה שביידן עשוי להיות הנשיא המושחת בתולדות ארה”ב, דווקא נגד דונלד טראמפ, המועמד הרפובליקני המוביל בבחירות 2024, הוגשו בחודשים האחרונים ארבעה כתבי אישום, שהפכו אותו לנשיא האמריקני הראשון שמואשם בפלילים.
בחודש מרץ הוגש נגד טראמפ כתב אישום במנהטן על פרשת דמי ההשתקה ששילם לשחקנית הפורנו “סטורמי דניאלס” במהלך קמפיין הבחירות ב־2016. ביוני הוגש נגדו כתב אישום במיאמי על מסמכים סודיים שלקח לביתו. בתחילת החודש הוא הואשם בוושינגטון הבירה בהפרעה לבחירות, ובהמשכו במחוז פולטון בג’ורג’יה, בטענה שניסה להתערב בתוצאות הבחירות שם.
ארבעה אישומים פליליים נגד הנשיא לשעבר – כולם תקדימיים – בתוך חמישה חודשים, במהלך קמפיין הבחירות שלו. ועוד סוד: כתבי האישום הוגשו באזורים דמוקרטיים, מצד תובעים שהם באופן די מובהק אנטי־טראמפיים. הפליליזציה של הפוליטיקה נגד הימין, סטארט־אפ ישראלי, הגיעה לדוד סאם, וכמו רוב הדברים שמגיעים לאמריקה, הם הופכים להפקת־ענק יוקרתית ומרשימה.
אבל טראמפ הוא טראמפ. הוא התייצב כנאשם בג’ורג’יה ופרסם את תמונת החשוד שלו בעצמו, מה שהפך אותה לוויראלית ואפשר לו לגרוף בתוך שעות מיליוני דולרים בתרומות שנועדו לסייע לו להילחם ברדיפה הפוליטית־משפטית נגדו.
אכן, איש מהמתמודדים האחרים במפלגה הרפובליקנית לא קרוב לפופולריות של טראמפ, שרק מתחזקת עם ריבוי האישומים. המועמד שאמור לנשוף בעורפו של הנשיא לשעבר הוא מושל פלורידה המצליח
. הוא קורץ מחומר מנהיגותי, והיה יכול להיות נשיא מצוין – אלא שמול טראמפ אין לו שמץ סיכוי. ההבדל ביניהם בסקרים הוא כמעט 40 אחוזים. אחרי דה־סנטיס משתרכים כרגע המועמד הצעיר ויווק רמאסוואמי, ואחריו ניקי היילי וסגן הנשיא לשעבר מייק פנס.
עם יתרון כזה, אין פלא שטראמפ החליט לוותר כליל על העימות הרפובליקני הראשון, שנערך ברשת פוקס. הנשיא לשעבר העדיף להתראיין במקביל אצל המגיש הימני הפופולרי שפוטר מפוקס, טאקר קרלסון, שהעביר את התוכנית שלו ל־X (טוויטר לשעבר). לפחות בהתרשמותי האישית, שני האירועים היו חלשים מאוד. קרלסון היה מראיין מלטף, והעימות של רשת פוקס היה ברמה נמוכה שהביכה גם את המתמודדים. כמו הדמוקרטים, גם הרפובליקנים נראים כמי שמאבדים רלוונטיות.
בשל הפופולריות הגדולה שלו, רוב המתמודדים מול טראמפ לא יכולים לתקוף אותו ישירות. לכן הם מעלים טיעון אחר: טראמפ מאוד פופולרי בימין, אבל הסיכוי שלו בבחירות הכלליות קטן, משום שהוא מעורר שנאה עזה משמאל ומוביל לגיוס מצביעים גדול נגדו – כולל ובעיקר במדינות המפתח המתנדנדות. לכן אפילו מועמד חלש כמו ביידן ניצח אותו. זה טיעון מעניין, אולי אפילו נכון, אבל בסופו של דבר בפוליטיקה אנשים מצביעים למועמד שהם מזדהים איתו (או נגד מועמד שהם שונאים), ולא לפי שיקולים מורכבים ואסטרטגיים.
טראמפ, ביידן או מישל אובמה – ינצח מי שינצח, מצב הפוליטיקה האמריקנית היום בכי רע. שום צד לא מצליח להציב בראשו מועמד מרשים. האומה האמריקנית משוסעת, הכלכלה מידרדרת, מוסדות המדינה הושחתו, והציבור מפתח סלידה כלפי נציגיו שלו והמדינה. כך נראית שקיעה היסטורית; מי יתנני טועה.
Leave a Reply
You must be logged in to post a comment.